נעמי ועומר

פרק 1: הבית המלא באור

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, השעה שבה הקיבוץ מתחיל לנשום מחדש אחרי החום הכבד של אוגוסט. הממטרות על הדשא המרכזי ירקו רסיסי מים קרים אל האוויר, וריח של אדמה רטובה וחציר קצוץ עלה מכל השבילים.

בשביל ההיקפי, ארבעה זוגות רגליים יחפות צעדו בטור לא מסודר .

מי שראה אותם מרחוק תמיד אמר שהם נראים כמו בבואה שנשברה לארבעה חלקים: אלון צעד בראש, תמיד שם לב לכל מה שקורה בדרך, לכל שיח, פרח , נמלה, עץ, בית – כל דבר. ומעיר על כך לכל החבורה.  ; שחר הלכה לצידו,  מקשיבה לו תמיד מהנהנת בהסכמה.   וזוג אחד צעד קצת מאחור, בקצב אחיד ושקט

נעמי ועומר

הם לא היו צריכים לדבר. כשאלון ושחר תמיד היו צריכים לדבר בקול ביניהם,  נעמי ועומר תמיד הבינו אחד את השני גם בלי לדבר. תמיד היו משלימים את המשפטים אחד של השני. היה  קוד סודי בינהם מאז שהיו בני  אפס  בבית הילדים. מול כל העולם, מול הקיבוץ, ואפילו מול שני התאומים הנוספים – הייתה שם חומה שקופה שרק שניהם עמדו בתוכה..

נעמי מעולם לא יכלה לסבול את המחשבה להיות לבד. הילדות בקיבוץ תפרה אותה לתוך “ביחד” צפוף ועטוף: הרביעייה שהייתה תמיד סביבה, החבורות בבית הילדים, והבנות מהשכבה שהיו מתאספות אצלה על הדשא בכל ערב. היא הייתה הלב הפועם החברתי, זו שדואגת שאף אחד לא יישאר בחוץ, ובעיקר זו שצריכה את השאון האנושי, המנחם, כדי להרגיש בבית. אבל בתוך כל המעגלים והחבורות שסבבו אותה, עומר היה העוגן  הגלוי . כולם ידעו שזה כך. שחר ואלון הפכו להיות קרובים מתוך ברירת המחדל שנעמי ועומר הציבו . שככה זה, הם אנשי הסוד אחד של השני.

“נעמי, את איתנו או שאת שוב ברדיו הפרטי שלך עם עומר?” קראה שחר לאחור והסתובבה אליהם בריצה קלה, שיערה הרטוב ממי הבריכה מתיז טיפות צוננות סביב. “אמא אמרה שיונתן מגיע מהבסיס עוד מעט, ורועי הקטן מחכה לו על הספסל ליד המזכירות כבר מאחת בצהריים. אנחנו חייבים להגיע לבית לפני שיונתן יחסל את כל עוגת השמרים”.

“אנחנו איתך, שחר,” אמר עומר בקולו הנינוח, והניח יד כבדה וחמה על הכתף של נעמי.

נעמי הרימה את ידה וכיסתה את אצבעותיו לשנייה אחת. ידו הייתה מחוספסת מאימוני הכושר הקרבי שלפני הגיוס. בעוד כמה חודשים שניהם ילבשו מדים, בעוד כמה חודשים , לאחר מסיבת יום הולדתם המשותף 18 – הכל יישתנה.  נעמי ידעה והרגישה זאת בליבה.  אבל ברגע הזה, כשהשמש החלה להזהיב מעל שדות העמק, נעמי הרגישה מוגנת לחלוטין.

***

הבית של ההורים המה מחיים. ריח מתוק של עוגת שמרים קינמון חמה מילא את החלל, מתווה שביל קסום מהמטבח הקטן ועד לבלקון הסגור.

אמא עמדה ליד השיש, מנגבת את ידיה בסינר בד, וכשראתה את ארבעתם נכנסים בזה אחר זה, הפנים שלה אורו. “נעליים בחוץ, ארבעתכם,” אמרה מתוך הרגל של שנים, אף על פי שכולם היו יחפים.

רק סיימו לשטוף את הרגליים בצינור שבכניסה, ודלת הרשת נפתחה בחבטה עזה. רועי הקטן, בסנדלים מאובקים ומכנס קצר, פרץ בסערה פנימה. “הוא הגיע! הוא הגיע! הג’יפ של יונתן נכנס בשער הקיבוץ!” הוא צעק, נרגש כרגיל כאילו אחיו הבכור חזר מכיבוש יבשת רחוקה ולא מסגירת שבועיים בבסיס בדרום.

שנייה לאחר מכן, צעדים כבדים נשמעו על שביל הבטון. יונתן נכנס לבית. הוא היה גבוה, רחב כתפיים, על מדים מאובקים ונשק תלוי באלכסון, מביא איתו את הריח המוכר של שטח, סולר ואבק דרכים.

“יונתן!” רועי זינק עליו, ויונתן תפס אותו באוויר ביד אחת חזקה, מניף אותו למעלה וצוחק צחוק עמוק שהרעיד את הבית.

“מה קורה, פיצי?” צחק יונתן והוריד את רועי, ואז פינה את זרועותיו לחיבוק קבוצתי. אלון ושחר התנפלו עליו ראשונים, מתווכחים מי לוקח לו את תיק הטיולים הענקי. עומר ונעמי התקרבו בהתרגשות השקטה שלהם. יונתן תפס את נעמי בחיבוק חזק, כמעט מנתק אותה מהרצפה, ולחש לה באוזן: “מה שלומך, נעמיק?”

“יותר טוב עכשיו,” היא חייכה אליו.

הסלון הקטן של הבית הקיבוצי התמלא פתאום בששת האחים. השולחן העגול התמלא בכוסות פלסטיק מלאות תרכיז פטל, פרוסות עוגת שמרים חמות, ודיבורים על המסגרייה, על בית הילדים, על הצבא ועל ההכנות לגיוס של הרביעייה.

נעמי ישבה על הספה הירוקה, כתפה צמודה לכתפו של עומר, והביטה בהנאה מרובה בסלון המלא כפי שהיא אוהבת.  רועי ישב על ברכיו של יונתן ומדד את הכומתה שלו; ואמא הגישה עוד מגש.

בתוך ההמולה הזאת, נעמי הרגישה את הלב שלה מתרחב. היא הייתה מוקפת מכל עבר – באחים שלה, בהורים שלה, בקהילה שבחוץ, ובעומר שישב לצידה. התחושה הזו, שהם חלק מאיזה מבצר חסין ושלם שלא יוכל להישבר לעולם, הייתה הדבר הכי טבעי וברור ביקום.