פרק 2: מעגל השמש והדשא
***
הערב ירד על הקיבוץ לאט, כמו יריעת משי כהה שנפרשת מעל שדות העמק. החום הכבד של אוגוסט נשבר, ובמקומו עלתה מהמדשאות בריזה קרירה שנשאה עמה את ריח היסמין הלילי וצינון האדמה המושלקת. חצבים יפים וגאים צצו בכל מקום, אפילו בגינה של אמא ואבא צמח לו חצב אחד לתפארת כמו בכל שנה שאמא שתלה לפני הרבה שנים, מבשר את הסערות העומדות להגיע.
עבור נעמי, השעה הזו – השעה שבה כל החבר’ה מהשכבה היו מתאספים על הדשא המרכזי שבין בית הילדים למועדון – הייתה השיא של היום. אם בבית היא הייתה עטופה ברביעייה ובמשפחה, הרי שעל הדשא היא הייתה הלב המפעם של החבורה כולה.
שמיכות פיקניק ישנות נפרשו על הדשא הקצוץ. בנות השכבה – דנה, יעל ומאי – כבר ישבו במעגל, צוחקות ומשוות קטלוגים של בגדים וציוד לקראת השירות הצבאי. נעמי ישבה במרכז, רגליה משוכלות, חיוך רחב פרוש על פניה והיא מנווטת את השיחה בטבעיות חמה שגרמה לכל מי שנעמד במרחק מטרים ספורים להרגיש רצוי ומוזמן פנימה.
נעמי מעולם לא יכלה לסבול את המחשבה להיות לבד. השקט של חדר ריק תמיד הרגיש לה חונק, כמעט מאיים. היא הייתה צריכה את שאון הדיבורים, את הצחוק המשותף, את התחושה החמה שיש סביבה תמיד אנשים שאוהבים אותה. בילדותה, אם אחד האחים היה הולך לחוג או לענף והיא הייתה נשארת רגע בודד, היא מיד הייתה מוצאת תירוץ ללכת לבית הילדים או להזמין אל הדשא את כל בנות השכבה. המעגל החברתי הרחב היה עבורה חמצן.
“נעמי, את חייבת להחליט מה אנחנו עושות עם הלהטוטים למסיבת יום ההולדת!” קראה דנה והניפה מחברת שורות צהובה. “יום הולדת 18 לרביעייה זה לא סתם עוד יום הולדת בקיבוץ. כל הענפים מדברים על זה, ואמא שלך אמרה שלכבוד גיל 18 הקיבוץ מקצה לנו את המועדון לחבר לערב שלם!”
“אנחנו נעשה את המערכון על בית הילדים,” חייכה נעמי, עיניה נוצצות בהתרגשות. “שחר ואלון יפתחו, ואז עומר ואני ניכנס…”
תוך כדי דיבור, מבטה של נעמי גלש באופן טבעי אל קצה המעגל. עומר ישב שם, נשען בגבו על גזע האקליפטוס העתיק, גיטרה אקוסטית מונחת על ברכיו. הוא פרט עליה במנגינה שקטה ולא מחייבת, מקשיב לשיחה של החבר’ה בחצי חיוך. לידו ישבו אלון ושחר. אלון, כרגיל, היטה את ראשו למעלה, מצביע על קן ציפורים נסתר בין הענפים המשתרגים ומסביר בקול שקט לשחר ולעוד שני חברים מהשכבה על סוגי הציפורים שנשארות בקיבוץ בסוף הקיץ. שחר ישבה לצידו, מהנהנת בהסכמה שקטה ומבטה עוקב אחר אצבעו המצביעה.
למרות שנעמי הייתה מוקפת בעשרות חברים, ולמרות שהקולות והצחוקים מילאו את האוויר הלילי, עומר היה ונשאר העוגן הגלוי שלה. הוא לא היה צריך להיות במרכז המעגל; עצם נוכחותו השקטה שם, בקצה הדשא, על גזע האקליפטוס, מעביר אצבעות על המיתרים, העניקה לנעמי את הביטחון המוחלט שאיפשר לה לפרוח ולהפיץ אור לכל הסובבים אותה.
“תסתכלי עלינו,” לחשה יעל לנעמי בחיבה, תוך שהיא נשענת על כתפה. “בעוד חודשיים כולנו במדים. הרביעייה שלכם מתפזרת… איך הקיבוץ ייראה בלעדיכם?”
נעמי הסתכלה על המעגל – על הבנות שגדלו איתה מאז הפעוטון, על אלון ושחר שמדברים בשקט ליד העץ, על עומר שפגש במבטה מבעד לחשיכה הקלה ושלח לה חיוך קטן ומבין. הלב שלה התמלא בתחושת אושר דחוסה, כמעט מכאיבה. היא לא יכלה לדמיין שלדבר הזה יכול להיות סוף. היא לא יכלה להעלות על דעתה עולם שבו המעגל הזה יתפרק, או עולם שבו היא תמצא את עצמה אי פעם – לבד. – המשך יבוא…….
