סטודנטים/ מלכת האש
זה התחיל בהתאהבות הדדית, היא היתה קלילה, מצחיקה, היא רצתה בלעדיות, לא בנות זוג, פשוט חברות טובות. הרבה כותרות היא דאגה להדביק לחברות הזאת למרות שכבר עברו את גיל ההתבגרות. היו לה מניירות רבות, היא היתה מגדירה כל דבר שעשו יחד, הלילה הלבן הראשון שלנו, השוקו הראשון בבית קפה, זמן ריכולים, עכשיו זה זמן חשיפת סודות ועוד… ממציאה שמות חיבה- עינבצ’וק, נבי, שנוקי… היה גם בחור בתמונה, חבר נוסף לספסל הלימודים, ג’וני, הן ניסו לעבור את התקופה האינטנסיבית הזאת יחד, קמים מוקדם, מדוושים לעבודה על האופניים, או מזגזגים בכבישים העמוסים על אופנוע. על האופניים מגיעים סמוקי לחיים ומזיעים, אך לפחות הדרך היפה ומלאת הצמחייה מרחיבה את הלב. שלושתם יחד, עם עוד חבורה שלמה של סטודנטים נכנסים שוב, באופן שונה, לקבוצה אנושית של יצרים, תככים, רצונות להראות וכל מה שמאפיין קבוצת אנשים צעירים יחד. עינב היתה יפה, אך גם למיכל לא חסר, הן רצו למצות את התקופה הסטודנטיאלית עד לקצה. עינב חשבה שהיא אכן מצאה חברה טובה חדשה, יחד איתה תוכל לעבור את התקופה ולהנות. הם היו תמיד רעבים לא משנה כמה אוכל הביאו, כל קנייה בקפיטריה העלובה, שעלתה הון וידעה לעשות רק טוסטים בינוניים, היתה נחשבת ליום חג. כל שקל ספרו וחסכו, גם מי שהצליח לעבוד במקביל נאלץ להיות חסכן במיוחד. כל אחד שקנה לעצמו דבר מאכל נאלץ מיד לספוג מטר של בקשות ותחנונים כדי שיחלוק עמהם את האוכל שלו. אפילו בקבוק מים, שהיה בחינם, עבר תמיד מפה לפה כי אף אחד לא חשב להביא לעצמו אחד. עינב תיעבה את זה, גם ככה כל העומס של חבורת אנשים שמדברים על רגשות, מתגפפים כחלק מתרגילי תנועה וגם בלי קשר לתרגיל, צפופים תמיד, היה יותר בשבילה, אז גם לקבל את כל החיידקים של כולם על בקבוק המים שלה? איכס.
החיים נראו אז כל כך מלאים, הכל סער ותסס, גיל ההתבגרות עבר ועכשיו אפשר פשוט להנות מכל מה שיש לחיים להציע, כבר אין מלחמות בוערות, יש יציבות, אמנם בתל אביב כולם מרגישים בדידות, אבל יחד זה נעים יותר ומורגש פחות. בקבוצת התיאטרון פגשה לראשונה עשרים אנשים שדומים לה- מלאי תשוקה, מלאי סערות, מלאי רגש ובלבול, רוצים להרגיש ולטעום הכל, מלאי צבע ונאבקים- כל אחד על מקומו, כל אחד רוצה לבלוט, להראות, ולהשמע. הקצב היה כל כך מהיר והשגרה כמעט בלתי אפשרית, לימודים, עבודה, נסיעות, ובנוסף החום והלחות ששררו תמיד בעיר שנמצאת לחופו של ים. היו כמה בנות שנעמו לעינב והיא רצתה בחברתן אך רק עם השנים היא הבינה שמיכל בקנאתה, הדפה מעליה את כל החברות ונשארה צמודה רק אליה. היתה את גל שהיתה אחת היפות בכיתה. היא היתה רזה וגבוהה, עם שער ופנים של דוגמנית, היא היתה גם עצובה והלכה אחרי כל ארוחה, לשירותים. מיכל ניסתה כל שיכולתה להשניא את גל על עינב. עינב ראתה זאת רק מאוחר יותר. וכשהתפכחה היא וגל נעשו חברות מאוד קרובות אבל זה קרה רק בסוף הלימודים ועכשיו אנחנו רק בהתחלה.
עינב הוחמאה מהחיבה האינסופית ששפעה ממיכל, מחבקת, מחמיאה, מפנקת, דיבורים קטנים אל תוך הלילה, בילוי משותף בדירות המתפוררות של תל אביב, למרות שלעינב היתה דירה די שווה עם שותפים חמודים. מתכרבלות יחד בשמיכה בסלון, מכינות שיעורי בית ותרגילי תיאטרון, מכינות אוכל, מרכלות על כל הכיתה ויודעות שהן יחד, בטוחות ומוגנות מכל מה שידברו עליהן. לקח לעינב זמן להבין שמיכל חושקת בכל דבר שיש לה, אם זה בגדים, מילים טובות, אוכל או גברים שעינב הביעה בהם התעניינות. הן הסתכלו על בנים אחרים מהמגמה, מהקבוצה המקבילה, ועינב עברה על הרשימה שלהם אחד-אחד, בעודן מתפרקדות על הדשא, בשמש החורפית החמימה- כפיר הוא חתיך אבל עדיין ילד, תומר גבוה וחתיך אבל תמיד עסוק באיך הוא נראה, שון מצחיק אבל גם קצת משוגע, אבל באמת, אמרה עינב, בעודה סוקרת אותו בעיניה הבוחנות, מי שהכי שווה זה עידן, הוא קצת שמנמן אבל גבוה, הוא נראה טוב ונראה חכם ועמוק יותר מכל השאר. עינב התבוננה בו בחטף פעמים רבות וגם נראה שהוא מתעניין בה, אבל אז מיכל התחילה לומר שהוא ממש מדליק בעיניה ושנראה לה שהוא התחיל איתה. מה שעינב לא ידעה זה שמרגע שהיא מיקמה את עידן בראש הטבלה מיכל הפעילה את קסמיה, והיא ידעה להיות מקסימה ומושכת, ולכדה את עידן בקורי העכביש שלה. עינב באצילות, פינתה מיד את הדרך ונתנה למיכל ועידן להפוך לזוג למספר חודשים. הן המשיכו לבלות בנפרד קצת פחות, ולפעמים נפגשו יחד שלושתם, עידן באמת היה כריזמטי מוכשר ומצחיק והיה מאוד נעים לבלות יחד, אבל היה איזה עקצוץ בעינב, איזו נורת אזהרה שנדלקה אך היא כיבתה אותה מיד- מיכל היא החברה הכי טובה, אמרה לעצמה, אנחנו יחד, לא משנה מה.
עינב העדיפה לא לראות. כל כך הרבה זמן היא חיכתה לחברה אמיתית. חברה כיפית, מחויבת, חברה שהיא רק שלה, שתמיד זמינה, שאפשר להתקשר אליה בכל רגע ביום ולצחוק או לבכות יחד, חברה קלילה שאפשר לעשות איתה שטויות ולעבור יחד קורסים משעממים במיוחד (סטטיסטיקה), פרטנרית אינטליגנטית מספיק שאפשר לחלוק איתה גם פחדים ורגשות עדינים במיוחד, התאהבויות קטנות, סיפורים אטרקטיביים, קצת זכרונות מהעבר. תחושת הבית שמיכל העניקה היתה כל כך נעימה, כל כך טובה ומתוקה. בכל הכיתה היה ברור שמיכל ועינב הן צמד, צמד-חמד חינני, מלא אש, תשוקה וצחוק. זה באמת יכול היה להיות טוב ולהמשך, אבל זרעי החורבן נזרעו כמעט מההתחלה, עינב הבינה אבל לא רצתה לראות, את התחרותיות הבלתי נגמרת של מיכל, את הקנאות היוקדת, את היכולת לדרוך על עינב ברגע שקסמיה האפילו על מיכל. בתמימותה נתנה לזה עינב לקרות ולא ברחה בזמן, או שאולי הגנות העבר גרמו לה להשמר גם שם? מי יודע…
הלימודים המשיכו להתגלגל, מיכל ועידן נפרדו, עידן מיד מצא לו בחורה אחרת, מיכל עינב וג’וני המשיכו להיות חבורה, כל אחת מהן ניסתה להפעיל עליו את מיטב קסמיה, הן כרכרו מסביבו, נהנו מכל תשומת לב נוספת ממנו, נעלבו כשהוא נתן לאחת יותר מלאחרת, צחקו הרבה, ונלחמו עליו. ג’וני היה בחור קשוח ולא התמסר לשתיהן, ולא לאף אחת מבנות הכיתה, אבל המתח המתמיד בין מיכל לעינב לא פסק. מה היה שם? עינב שאלה את עצמה שנים רבות אחר כך, למה המלחמה על תשומת הלב של בחורים אחרים היתה כל כך גדולה? למה הן התחרו אחת בשניה ללא הפסקה? האם זאת החברות שהיא ביקשה לעצמה, מלאה בקנאה, תחרות וחוסר שקט? עינב לא הכירה דבר אחר והשתמשה בדפוס היחיד אותו הכירה מילדותה. חברה אחת דומיננטית, כריזמטית ועינב מתכופפת ומתאימה את עצמה לחברה כדי שלא תלך. שלא תשאר לבד, נטולת הגנה בעיר הבודדים.
ממרחק השנים הבינה עינב איך גם מיכל נכנסה למועדון החברות השרופות שלה, אחרי שבגדה בה פעם אחר פעם. עינב שהיתה צמאה כל כך לקשר עמוק עם חברת אמת אך שוב בחרה לא נכון, שוב התמסרה מהר מדי, לא בודקת אם הקרקע יציבה ובטוחה ושוב קבלה את האמת המרה ישר לפנים. זה התחיל במסיבת יומולדת משותפת לה ולמיכל, שתיהן נולדו באותו החודש והחליטו לערוך מסיבת ריקודים באוניברסיטה. הן קיבלו אישור מכל מי שהיה צריך, והזמינו את כל תלמידי החוג לחגוג יחד איתן. עינב הזמינה גם את מלאכי, חבר הילדות איתו היו לה קשרים סבוכים ולא פתורים, אבל בסוף, הוא היה פשוט חבר. גם הדי-ג’י היה אחד מהחברים, היא הזמינה עוד כמה וחלקם הגיעו. היתה מסיבה משוגעת, מצחיקה, מלאת חיים וקצב. כל אחד היטיב להראות את יכולותיו הפלרטטנים, הריקודיים, כל אחד מלא תשוקה וחיים, המסיבה היתה משמחת ופשוטה. למחרת עינב קבלה שני טלפונים. אחד ממלאכי שאומר שמיכל ממש מצאה חן בעיניו ואם אפשר לקבל את המספר שלה והטלפון השני ממיכל ששואלת אם זה בסדר מבחינת עינב שהיא ומלאכי יפגשו. עינב רצתה לספר לעצמה שכל ענייני העבר עם מלאכי מאחוריה ולכן אין שום בעיה, ושחררה בשמחה ואיפשרה ונתנה לזה יד. אבל הלב המכווץ לא הניח לה, ולא הרפה, היא שוב נותרה מאחור, שוב מיכל רוצה רק דברים שהם שלה או שהיו שייכים לה בעבר. כל דבר שהיה שלה הפך להיות נחשק הרבה יותר עבור מיכל. אבל עינב לא ראתה זאת, רוצה אהבה, רוצה חברות, מוותרת פעם אחר פעם על הגבולות הפנימיים שלה. נותנת, מעניקה, סולחת, מקריבה, מאמינה שכך צריך וכך נכון, גם כשזה כבר לא טוב לה וגם כשמרגישה עמוק בפנים שזה פוגע בה אנושות.
האם התנהגה אז בבגרות מרוממת נפש? האם היה זה אלטרואיזם טהור? האם היא שוב ויתרה על עצמה והכאב שלה זעק לשמיים? זה לא משנה, כי מיכל ומלאכי הפכו לזוג, אפילו שילוב האותיות הראה שזה זיווג שמימי, ועינב היתה בסדר, ממש בסדר והמשיכה בחייה. למזלה הם לא בילו הרבה שלושתם יחד, זה בטח היה לה קשה מדי, הם גם לא נפגשו הרבה בעצמם, מיכל ומלאכי. מלאכי היה שקוע בלימודים ובעוד שלל עיסוקים ומיכל, היתה עדיין הרבה עם עינב. למרות ההתנהגות הבוגרת של עינב, כבר היה לה קשה לבלות עם מיכל כמו פעם. משהו הפריע, משהו העיב, ובעיקר האטימות של שניהם הפריעה לדבר הזה. לא רואים אותה, ולמה היא כל הזמן נותנת דברים מעצמה. למה היא לא אמרה להם את האמת, למה היא כל הזמן מוותרת על דברים שחשובים לה? זאת אומרת, היא כן חושבת שזאת היתה בחירה נכונה לאפשר את זה, ומצד שני, איך זה בכלל הגיע למצב הזה, שבו הכל מתקמט לה מבפנים, ותחושת גועל עולה בה, שוב דורכים עליה, לא רואים אותה ולא מכבדים את רצונה. האם היא אי פעם עשתה דבר כזה לחברה?
גם הקשר הזה לא החזיק מעמד, מלאכי בשלו, מיכל בשלה, זה היה רומן קצר, לא יותר, וכל אחד המשיך בדרכו. אבל מיכל לא הפסיקה. עינב כבר התחילה לזהות את הדפוס אבל עדיין לא רצתה לראות את האמת במלואה. היא אהבה את מיכל, חברת נפש קרובה שעזרה לה לצלוח את התקופה הכל כך אינטנסיבית של הלימודים, תקופה שבה הכל כל כך מלא, תחרותי, שאפתני, ריצות ממקום למקום עם שקיות של ציוד, חזרות אל תוך הלילה, ריכוז בשיעורים, נבירה ברגשות ישנים וחשיפתם לאור. חברה קרובה זה דבר כל כך יקר וכל כך נצרך, אבל למה היא דבקה דווקא במיכל? מיכל שלא נתנה בחזרה את מה שהעניקה לה עינב? כך זה היה. לקראת פורים נערכה מסיבה במכללה. ארוע צבעוני ונחשק, כולם מחופשים, שמחים ומלאי עלומים. מלאי האלכוהול כבר הוכן, כל הבנות מקפידות להתחפש למשהו שיאפשר להן ללבוש כמה שפחות ולהראות כמה שיותר, כל ההורמונים עולים ויכולים להתפזר חופשי בחלל. מיכל ועינב בחרו יחד תחפושת משותפת, תמימה יחסית, לבושות כמו פעם, איכרות עליזות, שתיהן קורנות, מלאות חיים ויפות, עינב הזמינה גם כמה חברים מהבית, וגם את יובל. עינב כבר היתה עייפה מעצמה בערב זה, מאסה בכל הגעש הרגשי, והיה לה נעים מאוד שיובל הגיע, היא היתה סביבו, רקדה איתו, התחממה בחיבוקים, נזכרת בכמה מפגשים קרובים מאוד שהיו בינה לבין יובל וחשבה האם זה יכול לקרות גם הערב. היא שוב שכחה את נורות האזהרה, ואת הדריכות שצריכה להיות כשמיכל בסביבה. מיכל מלאת הקנאה ראתה את יובל, שמה לב לעינב, והופ, מתחת לאף משכה את יובל אליה. עינב היתה קצת שיכורה ולא שמה לב איך זה קרה, אבל בסוף הערב יובל הלך עם מיכל ולא איתה. הפעם לא אשתוק אמרה עינב בליבה, ודמיינה לעצמה סצינה צבעונית ומלאת זעם בבית הספר מול מיכל. היא לפתע ראתה את מיכל כמו שהיא- חסרת בטחון, מלאת קנאה, תחרותית עד אימה, משותקת מפחד ולכן רומסת וחוטפת כל מה שלא שלה. הפעם לא אשתוק, אבל המפגש ביניהן היה רק לאחר שבוע, הזעם של עינב שכך, אך היא לא ויתרה. כשנפגשו היא היתה קרה כקרח ורותחת כמו לבה. היא לקחה את מיכל הצידה והטיחה בה דברים קשים, אבל זה לא היה חזק כמו שדמיינה- אולי פחדה לאבד את מיכל, אולי לא הרגישה עדיין את כל העוצמה שבה. אולי שוב הפנתה את חיצי האשמה כלפי עצמה. אבל היא אמרה את שלה, ומיכל התכווצה והתנצלה ואמרה שלא ידעה שעינב רצתה אותו. עינב לא סלחה והן התרחקו, עדיין בקשר אבל לא כמו קודם, גם הלימודים עמדו לקראת סיום, אך את המכה האחרונה מיכל עדיין לא נתנה…
