אני עומד בחצר המכתב על השולחן
אם זה יקרה זה יקרה עכשיו
לוקח נשימה עמוקה על הלחי זולגת דמעה
והדבר היחיד שעוצר אותי זו המשפחה
מדמיין לעצמי בראש את ליה אחותי הקטנה שבורחת לחדר בריצה שנייה אחרי ששמעה את הבשורה, העיניים שלה אדומות ולא מפסיקות לרדת לה דמעות. אני חושב על מי ימצא אותי על הצלקות שזה ישאיר על האשמה שאמא ואבא כנראה לא יוכלו להשיל.
אבל אני כבר עייף מלילות ללא שינה, לילות של חרדה, אני עוצם את העיניים ויש לי סיוטים, על אותם הרגעים. על האמא שצרחה כשפגעה בבן שלה הירייה, על החבורה שבאה למסיבה אבל סיימה בלוויה.
אני רוצה לחשוב שאני מגזים איתי בסיירת יש עוד מאה חמישים חיילים והם חזקים, הם עברו את אותו הדבר אבל הם המשיכו הלאה, ובינתיים בגלל נפץ ביום העצמאות אני בורח למיטה וצורח בחרדה מתקשר להורים לוודא שישארו מוגנים.
וצרחתי לעזרה גם אם לא תמיד בקול, כי איך אני אמור להסביר שאני עומד ליפול?
אני כבר מרגיש דפוק השקט מחשיד מדי אבל ברעש יש סכנה למה זה כזה קשה להשיג רק שנייה של שלווה
אז אני כבר לא מהסס אני רוצה את המנוחה אני מתפלל לקצת שלווה, ואולי זה אנוכי להתעלם מרגשות אחרים אבל אני לא יכול יותר לסבול אני רק רוצה שירד עליי מסך שחור, אז אני עושה את הצעד שיביא אותי לשלווה אני לוחץ על ההדק, סליחה
חשוב לי לומר שהסיפור הוא לא על מקרה ספציפי אלא על התחושה של הרבה הלומי קרב, אם מישהו שאתם מכירים או אתם עוברים משהו כזה תמיד יש למי לפנות
