כל אדם מודה בחטאים באופן כללי, אבל מכחיש כל חטא לחוד. העניין
הבא אינו ממש חטא ואני לא ממש מכחיש אותו. נאלצנו לאשפז את אבי
במחלקה הגריאטרית של בית חולים ידוע בתל-אביב. המאושפזים שכבו על
מיטות בחדר גדול, כמעט אולם. חלקם זקוקים למטפל צמוד, אבל במחלקה רק
אח אחד ושלוש אחיות והם אינם עומדים בעומס. יש חולים שמוציאים את
הפרשותיהם במיטה ועובר זמן עד שמנקים אותם. הכיסוי של חלק מהם נופל,
הם מתגלים במערומיהם והמראה אינו מלבב. באחת המיטות שוכב אדם
שנראה גבוה והוא פונה אל כל מי שעובר על ידו :
“פרס ישראל, פרס ישראל, תעזרו לי. “
קרובי המטופלים, שיש להם את קרוביהם שלהם, עוברים ומסבים את
מבטם בחוסר אונים. כן, גם אני. אבל האיש ממשיך לפנות לכל אחד והשכנים
שלו כבר קוראים לו “פרס ישראל” במקום בשמו. וכך גם המטפלים, ובסוף
גם הסגל הרפואי. לילה אחד נשארתי במחלקה ובשעה מאוחרת, כשכולם
ישנו, האח התורן הזמין אותי לכוס תה. דיברנו והוא אמר שהוא מבין את
האנשים. מבית חם הם עוברים פתאום לסביבה שבה הם מושפלים עד עפר.
ועם כל הרצון הטוב האחים והאחיות אינם מספיקים לטפל בכולם.
הוצאנו את אבי מהמקום אחרי מספר ימים. אבל המראות נשארו. לאחר
זמן חשבתי שהיה עלי לפנות אל האיש, לשאול את שמו ועוד כמה פרטים.
אחר-כך לטלפן לראש ועדת פרס ישראל, לומר את שם האיש, להסביר את
מצבו ולבקש שיעשה משהו למענו. כך יעשה מעשה שיש בו תועלת לאיש
ובזכותו אולי גם לשכניו.
אילו באמת הייתי עושה זאת, הייתי רואה את עצמי ראוי ומגיש את עצמי
כמועמד לפרס. אבל היה מאוחר מדי וזה לא קרה.
לאחר זמן הוצג בבתי הקולנוע הסרט היפה “הערת שוליים” שעניינו פרס
ישראל שניתן בטעות לאב במקום לבן. בסרטים רבים יש קטע סיום שבו
מראים את גיבורי הסרט היום. הנער שנלקח מהרחוב הפך להיות ספורטאי
מצטיין. הנערה שכמעט התדרדרה לזנות היא היום פסנתרנית ידועה. הצעיר
שברגע האחרון הוצא מחבורת הפשע, מדרך שאין ממנה חזרה, הוא היום
סופר מצליח. חשבתי שגם ל”הערת שוליים” ראוי שיהיה סיום הולם של איפה
הוא היום, בו מראים את גיבור הסרט, חתן פרס ישראל, מתגולל במערומיו על
מיטה בבית חולים ידוע בלב תל-אביב, ופונה בתחינה לכל מי שעובר על ידו:
“פרס ישראל, פרס ישראל, תעזור לי”.
פרס-ישדאל/ /https://chapter.co.il
/https://chapter.co.il/dashboard
כפתורים – אופיר ביכורים הוצאה לאור:
https://www.ofir.org.il/product/ /כפתורים
