זולה גללה בטיק טוק אחרי שהצוות שלה כשל לעשות משהו, זה הרגיע אותה לאט לאט. חבל שזה לא היה מספיק מהר.
“גם הילד שלכם סובל מאוטיזם?”
סרטון על מודעות הגיעה אליה לתוך הטלפון, היא כיבתה אותו. זולה נשמה עמוק, הראש שלה הרגיש מלא עקצוצים. היא שמה יד על הראש שלה, זולה עצמה עיניים. היא התחילה לאחוז חזק בראש שלה, היא נשכה את השיניים שלה בחוזקה. היא בעטה בכיסא שהיא שמה על רגל, הוא עשה רעש. היא הרימה אותו והיא ריסקה אותו על הרצפה. הכסא נשבר, עקצוצים הפסיקו. הנשימות שלה נהיו כבדות, היא הסתכלה לצד. משהו נפל, הוא עשה רעש חזק.
“אהההה!!!!!!!”
היא בעטה בעוצמה בכיסא, זה כאב. היא צעקה וצעקה, היה חתיכות עץ לכל עבר. היא התיישבה על שולחן, היא מסתכלת על כל הנזק שלה. זולה נשענה קדימה, היא חיבקה את עצמה. האוויר היה קר, למרות שהיה עליה חליפה מחממת. הכל נהיה שקט, היא נשענה לאחור. היא שכבה על השולחן, זולה מחבקת את עצמה. הדמעות ירדו מעיניה, היא הסתכל על התקרה.
“את חייבת לתפוס את עצמך בידיים…”
הכל היה שקט.
“אף אחד אחר לא יתפוס אותך אם את נופלת.”
העיניים שלה מצמצו.
“גם אם את נופלת ביחד.”
זולה הסתכלה על התקרה, היא הסתירה את האור עם היד שלה.
“למרות שזה לא באשמתי,”
היד שלה נפתחה, אור עבר דרך האצבעות שלה..
“איך משהו שאני לא שולטת בו יכול להיות באשמתי?”
‘הוא לא טועה’, אסטריה עברה את כל ההריסות. היא הייתה בתוך המנהרה שהייתה פעם מסילת רכבת, אבל היום, היום אי אפשר לדעת באמת מה עשו איתה, אולי היא הפכה למעבדה, בגלל כל השולחנות שהיו מבולגנים בחפצים של מנתחים. אסטריה הסתכלה סביב, עלו לה זכרונות של כל הפעמים שהיא נסע ברכבת, שמה היא התחילה להתעניין בסרטים. המנהרה הייתה מוארת בצבע אדום יין וירוק טורקיז כהה, הירוק האיר את הפנים של אסטריה והאדום האיר על הגוף שלה, בעיקר על החרב שלה. היד שלה אחזה בה, היא עצמה הייתה מאחורי הגב שלה.
ככל שאסטריה התקדמה יותר במנהרה, יותר כבלים נוספו על הרצפה. צעד אחר צעד, עוד כבלים נוספים. היא הייתה בדרך לגעת בחרב שלה, רעש של צעדים נשמע. אסטריה מיד עצרה במקום, הצעדים לא היו שלה. היא רצה מיד אל אחד הכבלים שהיו נמצאים בחשכה, הצעדים שלא היו שלה התחזקו. היא הסתכלה קצת, זה היה שתי מעדנים עם חליפה ליד מחשב. אחד נשם והשני עישן. הם שתקו לזמן מה, האחד שנשם מסתכל על המחשב והאחד שמעשן מסתכל על המשך המנהרה. הנושם לקח את המחשב, המעשן הולך ביחד איתו. העיניים של אסטריה היו עייפות, היא התגנבה מאחוריהם.
הקומה עלתה למעלה בצורה מעגלית, היה אפשר לשמוע יותר את הבומים מלמעלה, הם היו נשמעים כמו צעדים של ענק רגוע. ככל שהם יותר התקדמו הקומה התמלא ביותר ויותר אביזרים של מעדנים. האור מתחזק, הוא הגיעה מחלון ענקי. אסטריה פספסה אותם, היא עמדה ליד החלון. היא הציצה קצת, הנוף מולה היה אתר בנייה מלא במדענים שמכינים רובוטים. אסטריה נשמה עמוק, היא חשבה על איך להתגנב.
הכל הרגיש יותר נקי ונעים עכשיו. זולה הרימה את הטלפון בחזרה, הטיק טוק עדיין היה פתוח. היא נשכה את שיניה והיא סגרה אותו באגרסיביות.
“אף אחד לא מעוניין בך!”
היא לחצה על אנשי הקשר, היא לחצה על הטלפון של המן-לי’. הטלפון מצלצל, אך אין תשובה. היא נושמת עמוק, העיניים שלה נעצמות. היא פותחת את האגרוף שלה, העיניים שלה לאט לאט נפתחות. היא לחצה על הכפתור של לנתק.
“אה זולה מה קורה?” הוא התנשף בשנייה שנותרה לו לפני שהשיחה התנתקה. זולה נעירה את הטלפון שלה בעצבים, היא נשכה את שיניה. הטלפון של המן-לי’ מצלצל, היא ישרה לחצה על השיחה.
“כן. סליחה על זה.”
“די נו, דיברנו על זה, את לא צריכה להצטער על דברים כאלה. נכון אימאם?”
“כן! הוא צודק!” אימאם קרא לעבר הטלפון. המן-לי’ גיחך. זולה הנהנה עם ראשה, היא נשמה עמוק.
“כן, נכון.”
היה חיוך על הפנים של המן-לי’.
“תגיד, אתה יודע מה הולך אם ג’קסון…?”
“התקשרת אליו?”
“כן…”
“אז הוא בטח עסוק, אני בטוח שהוא יענה לך שהוא ימצא את הזמן…”
הוא התיישב על שולחן, הנשימות שלו נהיו כבדות. הטלפון שלה היה קרוב לאוזן שלה, היא נאנחה.
“טוב, יקרה, אני נמצא כרגע, אני ו אימאם נמצאים במשהו חשוב כרגע. אחרי זה אנחנו נדבר איתך…”
השיחה התנתקה, חיוך עלה על הפנים של זולה. היא נשענה אחורה והיא שמה את הטלפון בצד. היא נשענה קדימה, היא שמה את הראש שלה על היד שלה. זולה נד עם ראשה, היא גיחכה.
“ברור שהשיחה תלך ככה, ברור שהיא תהיה ככה.”
הטלפון עדיין היה פתוח, הוא היה על אנשי קשר. היא ראתה את מספר הטלפון של סיזר, צמרמורת עברה בגוף שלה.
“חס ושלום, אני לא רוצה לשמוע על הסיפורים על רומא, במיוחד לא ממנו.”
היא כיבתה את הטלפון, מולה עמד זכרונות מעורבים, שהיא עצבנית הם נעימים, אבל אחרי זה, היא מרגישה חרטה.
היה את המדענים שהיו אחראים על החשמל בחדר, היה את המדענים שאחראים לרובוטים והיה את המדענים שאחראים למחשב. מה אסטריה הכי ידע? חשמל. זה היה פשוט להיות אחראי על האור של החדר ולוודא שהוא לא נכבה מסיבה כזאת או אחרת. רובוטיקה, זה היה ביולוגיה משופרת, אסטריה ידע קצת. היא רצתה כבר להתקדם, שזה אומר לחכות עד לעובד שהיא יכולה לחטוף. היא התקדמה לעבר קופסא שהצליחה להסתיר אותה, היא חיכתה לאדם הנכון. היה רעש של דיבורים חלשים והליכות קטנות במקום שלה, היא כיוותה שלפחות צעד אחד ישמע יותר חזק. המחשבות שלה היו שקטות, היא רצתה שהם ישחו לעבר חוף שהוא היה בעצם הר. השאלה שלה עכשיו היא, ברגע שהיא מגיע אל החוף, הוא הפסגה, או שזה הפסגה של אותו הר?
צעד היה נשמע קרוב, אסטריה חיפשה את הסביבה שלה, היא מצא אבן. הצעדים התקרבו עוד ועוד, היא זרקה את האבן לכיוון החלון. דרך העיניים שלה, הם עברו בסלואומושן, היא פחדה שזה יפגע בחלון. יד אחת אחזה באדמה ויד שנייה אחזה בחרב, הרגליים היו מוכנות לקפוץ. האבן נגע ברצפה, היא לא עזבה אחיזה. הצעדים נשמעו מתרחקים, היא התחילה להציץ. העיניים שלה נפקחו, רעיון רע עלה בראש שלה. אסטריה שינתה את הכיוון, היא הסתכלה מצד שמאל. אותו מדען עדיין היה קרוב, אסטריה הסתכלה על הסביבה. זה היה הימור בין יתפסו אותו לבין היא תוכל להזדהות בתור מדענית, היא נשמה עמוק והיא חזרה להסתתר.
העיניים שלה הסתכלו שמאלה, היא ראתה עוד קופסא. לפני שהיא התגנבה אליה היא שאלה את עצמה כמה זולה הייתה חכמה, זה היה נראה די ברור. אסטריה נדה עם ראשה, היה לה בראש שאולי היא הולכת רחוק מדי עם זה. אסטריה הרימה מבט למעלה, היא הסתכלה על הקופסא. אסטריה הציצה ליתר ביטחון, השורה הייתה ריקה. היא רצה הכי מהר שהיא הייתה יכולה בעוד היא מתכופפת. אסטריה הייתה מאחורי הקופסא, הנשימות שלה חזרו להיות רגילות. העיניים שלה הסתכלו על הסביבה מהר וחלק, אתר הבנייה היה גדול מדי עבור ראייה אחת. היא חשבה על המחשב, היא התעלמה ממנו, כנראה שזה היה בצדק. אסטריה הסתכלה ימינה ואז שמאלה, העיניים שלה חזרו להסתכל קדימה. מרחוק, היא ראתה דלת, זה היה הדלתות הכי מפוארות מבין כל הדלתות של אותו מבנה. אסטריה הנהנה עם ראשה, היא הלכה אל המדרגות העתיקות.
אנחה יצא ממנה, זולה הסתכלה על החרטה הכי גדולה שלה. היא בא לגעת בה, דפיקה נשמעה על הדלת. היא הלכה אליה לאט לאט, הדלת הייתה קרובה. היא פתחה אותה לאט לאט, זה היה אותו מדען שהיה אחראי לניסוי הכושל. היה לו קפה ביד, הוא גם חייך. אסטריה הנהנה עם ראשה, היא סימנה לו להיכנס. היא נשמה עמוק, הקפה היה ביד שלה. הדלתות נסגרו, העיניים שלה הסתכלו מדי פעם על החרטה שלה. המדען היה ליד השולחן, זולה התקרבה אל החרטה שלה.
“הכל מתקדם?”
המדען הנהן עם ראשו.
“הרוב מוכן, כאילו, יש עוד כמה דברים קטנים להתקדם בהם. אבל סך הכל, הכל טוב.”
זולה בחנה אותו, העיניים שלה חזרו להסתכל קדימה.
“זה טוב לשמוע…”
הוא חייך שוב, זה היה כאילו הוא עצם את עיניו מתוך מנגנון הגנה.
“לפני שאתה הולך, אני רציתי להצטער על ההתנהגות שלי…”
הוא עצר במקום, היא שתתה את הקפה.
“תודה רבה בוס.”
חיוך עלה על הפנים שלה.
“זה לא מובן מאליו… כאילו, באמת.”
היא גיחכה.
“זה בסדר, אני מבינה אותך…”
הוא הנהן עם ראשו, היא שמה את הקפה על השולחן. הדלתות נפתחו, החדר היה ריק. לא מבחינת זולה, היא עדיין עמדה מול החרטה שלה. אבל אולי זה לא היה כזה גרוע, אולי זה היה מתוכנן בכלל? אבל למה זה עושה את זה יותר טוב, אולי אנשים ימותו בגלל זה? הדלתות מאחורה נסגרו.
אסטריה פתחה את הדלתות, הם היו גדולים ממנה פי שתיים. העיניים שלה היו עצומות, היא התאמצה לפתוח אותן. העיניים שלה נפקחו, היא הייתה מול כנסייה. אסטריה הייתה חילונית, אבל היא לא פסלה את הרעיון שיש אל שיצר את הכל, אז זה לא היה בעיה. זה היה כנסייה בצבע לבן, בגלל הקירות. אדום בגלל הבד והכיסאות סביב ושחור, בגלל הרובוט שעמד מולה: הוא היה בגובה של הדלתות, הגוף שלו היה שרירי; כתפיים רחבות בצורה מרובעת כמו שאר השרירים שלו והוא מלא בכבלים שהיו דומים אל ורידים, הפנים שלו היו של אדם קירח בלי עיניים ובלי אוזניים עם פה שמילא את הגרון, אזור שהיה שייך לפה ומתחת לאף.
אסטריה עמדה במקום, היא מנקה את גרונה והיא מסתכלת סביב. אנחה של אדם גוסס יצא מהרובוט, זה היה נשמע כמו הקלטה.
“אני לא באתי להילחם…”
“אני לא שאלתי אותך פאגינג דבר!”
עיניים יצאו הפנים שלו, הקול שלו היה נשמע רוחני וכבד. דם ירד מתחתיו כמו נהר זורם, ככל ש אסטריה יותר שתקה. עבר שנייה, הצבע של השטיח מתחתיהם נהיה כהה ועמוק יותר, הריח שלו נהיה מסריח יותר. דקה עברה, הרצפה כולו הייתה מלאה באותו צבע. חמש דקות, של רעש של טיפה נופלת לתוך ים, העיניים של הרובוט נסגרו.
הרובוט עמד מולה, חסר מעש. אסטריה דרכה צעד אחורה, הוא היה צעד כל כך קטן. העיניים שלה בטעות הסתכלו על הדלת לשנייה, קול של חרב נשמע שהוא יוצא מתוך מפרקים של יד. אסטריה סובבה את ראשה, החרב הגיע עד הרצפה.
“אם שנינו מניחים את החרב, אנחנו נוכל לצאת מזה בלי שום בעיה…”
הרובוט התקדם לעברה, הוא גרר את החרב שלו במהירות. העיניים של אסטריה נפקחו, היא יצא מהחדר והיא סגרה את הדלת.
העיניים שלה הסתכלו סביב, היא ראתה שאתר הבנייה היה ריק מעובדים. היא קפצה אל הקופסא האחרונה שהיא התחבא בה, משם היא ירדה אל אתר הבנייה. היא הסתכלה מדי פעם על הדלת, היא לאט לאט נפתחה. אסטריה הגבירה קצב, היא הצליחה להתחבאות באזור הכי קטן, שהיא לא ראתה מקודם. היא מנמיכה את הווליום של הנשימות שלה, הקול של החרב נשמע איך הוא שורט וחורט את עצמו על האדמה.
אסטריה הסתכלה על הסביבה, מנסה להבין איפה להתחבאות, איפה לתקוף, איפה לברוח. היא מכינה את החרב שלה היטב היטב, יש לה פחד שדבר לא יקרה, ‘אבל להיות משותקת זה לא הפתרון עכשיו’, היא רצתה לחשוב. ככל שהיא יותר בוחנת, ככה השתיקות נעשות קשות יותר.
הצעדים שלו נשמעים ברורים, כל צעד חלש ואיטי שלו מרגיש עבור אסטריה כאילו דורכים לה על הגוף. היא דורכת על האדמה בעצמה, העיניים שלה מסתכלות סביבה, זה לא מקום טוב להיות בו. הקול של החרב מתקרב, אבל הקול של הצעדים, הוא נעצר. אסטריה עוצרת את הנשימות שלה, היא פותחת את עיניה והיא גוררת את עצמה אחורה. היא מסתכלת לכל צד אפשרי, היא רואה זוג עיניים מדממות מסתכלות מתחת לקיר עם פתח מתחתיו. היא עצרה במקום, זה היה נראה כאילו ל עיניים יש חיים משל עצמם. הנשימות של אסטריה מנסות להיות חלשות, ורידים יוצאים מתוך אותם עיניים. יד שברה את הקיר, היא תפסה את העיניים ואת הורידים. אסטריה חיש מהר זזה אחורה, קול של ביס נשמע באזור של היד.
“הוא שחוט היום!!!!!!!!”
אסטריה שינתה תנוחה, היא הסתכלה שוב על הסביבה. בקצה של אתר הבנייה, עמד אותו מחשב, הוא היה מחובר לעשרות כבלים. היא באה ללכת, אסטריה עצרה את עצמה. הדריכות הכבדות של הרובוט נשמעו, הם היו קרובות. אסטריה עצרה את הנשימות שלה, את הידיים היא שמה על קיר. החרב נשמעת נגררת, זה היה רעש קרוב פיזית. החרב נשמעת קרוב יותר ויותר, אסטריה מכינה את הגוף שלה. החרב נשמעת נוגעת בקיר ליד, היא מתקרבת. אסטריה בועטת בכל הכוח, החרב חותכת אותה, את הקיר. הרובוט היה מעל, אסטריה לא הייתה נראית.
היא הייתה מאחוריו, מתגנבת אל המחשב, הרובוט חיפש וחיפש, הוא נכנס פנימה, לתוך האזור שהיא הייתה בו. היא עצרה את הנשימה שלה והיא התקדמה אל המחשב, היא הסתכלה על המסדרון הריק והכמעט חשוך כל פעם שהמחשב נטען. הנשימות שלה נהיו כבדות, המחשב נדלק, אבל היה צריך סיסמא. אסטריה הסתכלה על הסביבה, הקול של הצעדים הפסיק. העיניים של אסטריה מצמצו, היא הלכה לחדר הימני. מסביב היה בומים אדירים, היא החזיקה בריכוז שלה כל פעם שהם קרו. כל בום, כל מצמוץ שלה היא מצא יותר ויותר מספרים. היא חידדה לעצמה את המספרים בראש.
“1261314-4685. אוקי… 12631? רגע, לא. 12613. כן! 1261314-4685!”
היא שיננה בראש שלה, התמונה הייתה מול העיניים שלה.
“1261314-4685.”
היא עמדה מול המחשב, זוכרת בקושי הכל.
“1261314-4685…”
היא רשמה את הסיסמא.
“1261314-4685!”
המחשבה נפתח. מולה עמד כפתור, היא הסתכלה סביב, הכבלים היו מחוברים למכשיר עגול באמצע. אסטריה הבעירה את העכבר, הצעדים נשמעו קרובים יותר. היא לחצה על הכפתור, הבומים למעלה הפסיקו. היא עזבה את המחשב והיא רצה אל המדף שהיא שינתה את הכיוון שלו. אסטריה הסתובבה, הרובוט התקדם הכי מהר שלו אל המחשב, הוא היה כפוף. העיניים של אסטריה נפקחו, המדף כבר נפל. הרובוט לא נפל, אבל הוא נפגע. זה היה זולה בתוך הרובוט, היא ניסתה להתקרב אל המחשב.
“רודיה מת!”
הרגליים של זולה דרכו על הברקסים, היא נפלה למטה.
זולה ישבה על הרובוט, העיניים שלה היו למטה. אסטריה הייתה מעליה, היא שתקה ביחד איתה. דקה עברה, אסטריה הסתכלה על הסביבה. חמש דקות עברו, זולה נשמה עמוק. עשר דקות עברו, העיניים שלה נעצמו. שלוש דקות עברו, היא נאנחה תוך כדי שהעיניים שלה נפתחו.
“היה בו קסם מסוים…”
הידיים של אסטריה היו משולבות.
“אני מצטערת לשמוע…”
זולה נדה עם ראשה.
“לא, אל, זה לא אשמתך.”
אסטריה הנהנה עם ראשה.
“לא הייתי חייבת להיכנס לזה…”
העיניים של זולה הסתכלו למטה, הם היו פקוחות.
“בלי להעליב,”
היא הנהנה עם ראשה, חיוך עלה על הפנים שלה.
“את לא טועה…”
אסטריה הרימה מבט, חיוך עלה לה על הפנים.
“את יודעת משהו,”
זולה הרימה מבט, הוא עדיין חייך.
“זולה,”
היא כיווצה עיניים.
“בשיחות, את תמיד היית היצור הכי כנה בחדר…”
זולה נשענה אחורה, היא שמה ידיים על הבטן.
“זה לא אשמתי.”
אסטריה הנהנה עם ראשה.
“שיש לך בעיות בתקשורת, או שאת כנה רק שנוח לך?”
“קשה לך להגיד שיש לי אוטיזם?”
“מי אמר שאין לך?”
“את…”
“נכון זולה, את בהחלט צודקת. אין לך אוטיזם. יש לך פרנויה…”
היא הוריד ידיים לרצפה, אסטריה גם.
“עדיין לא התגברת על המוות שלו?!”
“את פראנויד אנדרואיד!”
זולה נשכה את שיניה, אסטריה חסמה את ההתקפה שלה, היא תקפה אותה עם ההריסות של החרב של הרובוט. החרב ההרוסה של זולה ירדה למטה, אסטריה נגחה בראש שלה. זולה התרסקה על הרובוט, האור מלמעלה סינוור אותה. היא הסתירה את האור עם היד שלה, דרך המפרקים של היד היא ראתה את החרב של אסטריה יורדת על הפנים שלה.
זולה הייתה מתה.
אסטריה פקחה את עיניה, היא נאנחה, בגלל זולה.
“את, פאגינג, אוטיסטית. אבל את גם מאובחנת בתור מתה, שלא תשכחי את זה…”
אסטריה חטפה אגרוף בראש, אימאם הכה אותה.
“הכהתי אותה בעורף נכון?”
המן לי נשף אל היד שלו, הוא החזיר את מבטו שהוא מסתכל לצד.
“אל תדאג, היא תשרוד את זה…” הוא אמר לו.
“זה לא נראה לך טיפשי?”
“ג’קסון עדיין חי, נכון?”
“גם הוא הולך למות מתישהו.”
“לא היום,”
אימאם צקצק, הוא הרים את אסטריה.
“אבל מתישהו…”
המן-לי’ סחב את זולה אל הכנסיה, אימאם הסתכל עם המבט השופט שלו. המן-לי’, תוך דקה הוא הגיעה אל הכנסייה, הוא שם את הגופה שלה באמצע החדר. אימאם נכנס לתוך החדר, המן-לי’ הסתכל עליו עם עיניים עצבניות. אימאם גיחך, המן-לי’ חזר לשמור על הגופה שלה.
“יש לי הרגשה שהיא לא הייתה אוהבת את זה…”
המן-לי’ סימן לו לחכות, אימאם הנהן עם ראשו.
“זה באמת לא במקום.”
הוא קם על רגליו, אימאם המשיך לחכות לו.
“היה לה אנשים שכן האמינו בו.”
“כי יש לה כבוד בסיסי…”
“אבל היה לה בעיות בתקשורת.”
“היא הייתה בתפקוד גבוה! וחוץ מזה, זה לא אומר שום דבר על כבוד.”
“בטח שזה אומר.”
“זה שהיה לה איי קיו גבוה, לא אומר שהיה לה אי קיו גבוה.”
אימאם הסתכל לצד.
“אל תתן לי את המבט הזה…”
“אנחנו מדברים על כבוד בסיסי!”
“נכון. ולכן, אני אומר, אוטיסטים בתפקוד נמוך יהיה להם קשה יותר לקבל מוסכמות חברתיות.”
“אבל היא הייתה בתפקוד גבוה…”
“אז מה אתה מנסה להגיד אימאם?”
“שזה היה פה בגלל העובדים האחרים ולא בגלל שהיא מאמינה בזה.”
המן-לי’ עצר במקום, אימאם נשם עמוק.
“זה בסדר, קיבלתי את זה כבר שהיא תהיה פה.”
הוא החזיר מבט קדימה.
“מה זאת אומרת?”
“לא יודע, אני לא יודע…”
המן-לי’ בא לפתוח את הפה שלו, הוא נאנח.
“בסדר, בסדר…”
