“למה את מתחבאת בפינה שלך?” ניגש אליי נדב, נכנס וסגר מאחוריו את השער. “לא מתחבאת.” אמרתי בלי להסתובב אליו. “אבל זה הפינה שלך לזמנים קשים, קרה משהו?” המשיך לתהות מתעקש. “ממש לא, אני פה ללטף ארנבים.” קראתי מסובבת את ראשי אליו, להביט הישר בעיניו. להראות חוזק.
נדב התכופף לצידי, נאנח ושותק. “עוד מעט אצא לעבודה.” ציינתי. על הברכיים שלי על לו בשלווה ארנבון מתוק. “השעה שתיים אחר הצהריים.” נדב אמר לאט בטון דיבור איטי ורגוע. “אני חושש שאת פה מהבוקר.” הוסיף.
בקפיצה הבהלתי את הארנב, מיהרתי לקום לצאת מהשער אל עבר דלת הבית והשעון על הקיר. “אני בהלם” מילמלתי, ממהרת לכתוב לשותף שלי בעבודה מדוע לא הופעתי בזמן.
“אני לא יודע מדוע את מסתירה ממני מה שעובר עלייך.” נדבר אמר, כשאני עוד דבוקה למסך הטלפון הנייד שלי. “אני דואג, אני יודע שהארנבים עושים לך טוב וזה הפינה שלך והכל… אז רק תדעי שממש בא לי לעזור.” מילמל בקולו תוך כדי הליכה הלוך חזור בסלון מסביבי.
“אני בהלם שהתנתקתי לכזה הרבה זמן.” הגבתי חזרה, מניחה את הטלפון למטה. “עד שהייתי בתקופה טובה, מזמן לא פספסתי יום עבודה שלם.” הוספתי ובכי התחיל לזלוג על פניי. “משהו מציק לך.” נדב ציין עובדה וניגש לחבק אותי.
“יש מצב שהחשיפה אתמול בערוץ חדשות הבוקר זה מה שיושב עלייך? קשה לך עם הפרסום?” תהה נדב בקול. “אני…” מלמלתי בבלאגן מרוב מחשבות שרצות בראש. “היה ראיון ממש גרוע, חסר שם כל דבר הכל יצא לא טוב.” עניתי. מבטו של נדב נשאר אדיש, לא מופתע לא מכיל. “הייתי כל כך גרועה.”
“התוכנית הייתה לפרסם את העמותה שלנו, ויצא שהתראיינו על הזוגיות שלנו. לא הצלחתי לתת שם ידע אמיתי בתחום שלי, למה שמישהו ירצה לעבוד עם העמותה שלנו?” המשכתי לדבר מקנחת את האף מרגע לרגע. “אני הייתי מטופשת, וזהו הרסתי את העמותה כולה.” הוספתי בדרמטיות.
זה הרגע שבו פרצופו של נדב השתנה, הסתובב אליי והביט בי במבטו החושב. “לא, זה יותר מדי לקחת ולראות רק את הצד הקיצוני הרע.” הוא קבע. “זה החששות מדברות?” שאלתי. “החששות מדברות.” הוא ענה. “את מתמודדת עם הרבה, ואני אשמח אם תוכלי לעשות משהו טוב לעזור לעצמך ולפנות למטפלת גם כן. אפילו שרק תדע ותחזיק איתך את המצב.” נדב אמר וחיבק אותי חזק, לא החזרתי. נתתי לעצמי לקפוא בסיטואציה.
“לראות את הראיון דבר מועיל כרגע?” שאל נדב, צועד מאחוריי רואה את מה שאני צופה בו. “אבל מה אם ראיון שני יכול לדייק את מה שאמרתי?” קראתי ומיד עצרתי את עצמי. הבטנו רגע ואז תפסתי את ידו של נדב בחוזקה. “בוא נלך לשבת בחוץ, נקי איתנו דף ועט ומחשב. להתעסק בפיתוח העמותה ותכנון!” הצעתי. לא נותר לו לנדב אלא להסכים.
בצורה כזו או אחרת יומיים שמתי דגש על לעבוד ולהתעלם מהפרסום, בינתיים זה לא שהסרטון שבר את האינטרנט. אלא נוספו כמה עוקבים חדשים בסושייל, ועוד שני תורמים גדולים יצרו קשר.
“פרופסור עמית.” ניגשתי לבוס שלי. בתוך המעבדה הקטנה שלנו, שישה מדענים בצוות. אני חצי משרה, בעבר עסקתי יותר במחקר כיום האנרגיה רובה נועדה לעמותה שעובדת להקים. “כן, טלאור אני כבר אתך.” סימן לי עמית. בידיים שלי כמה מסמכים. “בוא נראה, זה לעמותה או שזה מחקרי?” תהה עמית. “לעמותה.” עניתי, פניו לא מופתעות. עמית בטוב ליבו נותן לי יותר מאשר גישה למעבדה ולצוות, הוא מעניק את הידע שלו המחקרים שלו והכל.
“השימוש בבטון ירוק, להחליף בתעשייה של בנייה היא דבר יקר נורא. מה לגבי לעבור לחומר אחר?” הצעתי, מראה במסמכים בידי את ההשוואה בין מחירים של יצרנים שונים. העבודה שלי היא מדענית חומרים, במעבדה של עמית יש כמה סוגי מדענים שעובדים יחד. “עכשיו אשמח שתעזרי לאורית עם המחקר, יום אחד כשהעמותה תרוויח מספיק אני אשמח לעבוד רק בשבילכם.” ציין עמית כהרגלו.
ניגשתי לאורית, היא כימאית שעובדת על דברים “ירוקים” כלומר חומרים להחליף את הפלסטיק במשהו יותר טבעי. התעסוקה העיקרית היא שפלסטיק לא מתכלה היטב, ויש חלקיקי פלסטיק רעילים. היא משתדלת לחפש כרגע איך להשתמש בחומר אצות, ולפעמים במחקר בודקת על פטריות גם כן…
“שוב עמית שולח אותך אליי?” תהתה אורית, “אני ואפרים מסתדרים כרגע, הניסוי על הפנים אבל אני אוהבת את הדרמה שזה מייצר.” חייכה אורית. אפרים הוריד את המסכה מפניו ומבטו לא שמח. “אפרים מה תרצה ממני לעזור?” שאלתי. “לא לא צריך.” אורית מתערבת בקול. “העמותה שלך תתעסקי בזה, יותר חשוב. ותאמיני לי שהמחקר הזה לא יוביל לשום מקום בניגוד אל העבודה שלך.” היא הוסיפה.
חייכתי בנימוס, אורית תומכת גדולה בעבודה שלי. בניסיון לשנות את המפעלים, לגשת למקומות ויצרנים ולהציע שינויים טבעיים טובים לאיכות הסביבה במחיר סמלי בלבד. “עד כה הצלחתם לעבוד עם שני יצרנים ומפעל אחד, זה מטורף.” אורית ציינה בגאווה. “אבל הראיון הזה, איזה מגוחך שום דבר לא יצא משם.” אפרים אמר בקולו הצרוד. אורית ניסתה להתנגד לאמירותיו ונדמה ששאר צוות המדענים במעבדה כולם מאזינים לדרמה…
“בוא נקח את זה החוצה.” סימנתי לאפרים. הוא לקח את כוס הקפה שלו מהמטבח, אחרי שהוריד את הכפפות שעל ידיו. “ראיתי את הראיון, הצילום טוב והכל. אבל לא אמרתם שום דבר על החומרים הטבעיים, רק שאלו אתכם על הזוגיות שלכם את ונדב.” אפרים אמר את דעתו. “אני מסכימה.” עניתי.
רגע לפני חמש בצהריים פתחתי מייל בזמן העבודה, הזמינו אותי ואת נדב להתראיין בפודקאסט על כימיה. התלהבתי, כנראה יצא משהו טוב מהראיון בחדשות. בשמחה ובמצב רוח שהשתנה מאפס למאה התכוננתי לצאת הביתה לספר לנדב.
“טלאור.” פרופ’ עמית קרא שניה לפני שעמדתי לצאת. נכנסנו לחדר ישיבות לשוחח בפרטיות. “החומר אקו סקין, (חומר מומצא לחלוטין כמו רוב הסיפור הזה) – הבנתי שהמפעל הסכים לייצר אותו בצורה זולה אם יהיה להם עסקים טובים.” ציין עמית. “נכון העמותה עובדת על לשכנע קודם מפעלים ואז יצרנים לעבור לאקו סקין במקום שקיות פלסטיק. אבל נדב אומר שצריך להתחיל מהדרישה שאנשים יסכימו לאכול מזה ולגעת בזה. אחרי הכל זה חומר חדש.” מלמלתי עייפה לגמרי מהיום הארוך.
“בגלל זה חומר שישב אצלי במעבדה במשך שנים פתאום יוצא לחיים?” תהה עמית. “כשביקשת ממני להתעסק בזה לא חשבתי שזה יצליח, בגלל הבעיה שעם חום מסוים השקיות מתחילות לחזור לצורתם המקורית.” הוא הוסיף. “אתה רוצה לשאול מה שיניתי למחקר שלך?” הבטתי בו, הוא הנהן נבוך.
“זו לגמרי זכותך, ואני אסירת תודה שנתת לי את המחקר במחיר סמלי. וגם על כל התמיכה שלך בימים שהנפש שלי חרדה מדי כדי לבוא לעבודה, והחופשת מחלה שלקחתי לאורך כמה חודשים…” התחלתי לפרט אך עמית יצא אותי. “זה בסדר לחלוטין, אני מאמין בך ובאמת לא פה להיות בוס מבאס שרק רוצה שנרוויח הרבה כסף. אבל בבקשה תגלי מה שינית למחקר שלי?” הוא אמר דרוך ומצפה לתשובה.
נשמתי וחיוך התפרס על פניי. הוצאתי מחשב נייד ונכנסתי עם סיסמא לתקייה מוסתרת, “הנא.” הראיתי לו את התוצאות המחקריות. “גאוני, לא חשבתי על זה שאם לא מוותרים על הגוון ירקרק ומשאירים שקיות עם טיפה צבע חום ירוק בוצי האקו סקין תחזיק מעמד בטמפרטורה גבוהה יותר. וככה גם אפשרי עדיין למחזר בעזרת טמפרטורה מאוד גבוהה.” קרא בהתלהבות עמית. חייכתי נבוכה.
“טלאור, זה רק מזכיר לי מדוע חשוב לשחרר ולעבוד בתקשורת עם עוד מדענים מוכשרים.” עמית החמיא בדרכו האישית. “האקו סקין גם חזקה מספיק כדי להיקרע פחות מאשר שקית סופר פלסטיק רגילה, ועדיין אפשרי לחתוך עם מספריים רגילות.” ציינתי עוד עובדות, מראה לעמית במחשב קצת תמונות של החומר בייצור ואיך המולקולות נראות. “יש לי מישהו בשבילך, הוא בול מה שאת ונדב צריכים!” עמית אמר ונתן כרטיס עם מספר של עורך תוכן. “זה החתן של הבת שלי, הוא רק מתחיל וייקח מחיר משתלם לעבוד איתו. זה יקפיץ לכם את הקהל ויותר אנשים יהיו עם נכונות לנסות אקו סקין.” הוא הוסיף לפרט. הודתי לו מכל הלב ומיהרתי אל נדב.
המשך היום שלי אחרי העבודה במעבדה, לעבוד מחוץ למעבדה.
“שלום מאזינים יקרים, היום בפרק דוקטור טלאור מדענית חומרים ובן זוגה נדב אקולוג תעשייתי. יחד הם המייסדים והמקימים של עמותת מארז- מעבדה לאיתור רכיבים זמינים, מקדמים בשוק בתעשייה ובחברה שיפור באיכות הסביבה. בוא נשמע איך הם עושים את זה. ברוכים הבאים” “שלום מתרגשת להיות פה” “שלום שלום, טוב להיות פה.”
“אקו סקין, במקום פלסטיק הפוגע בסביבה ואין לו יכולת למחזור היטב הרעיון הוא להשתמש בחומר חדש איכותי יותר.” “ואיך מתחלק העבודה ביניכם? מה בעצם התפקיד של כל אחד ממכם בעמותה?” “בתור מדענית חומרים, אני אחפש חומרים יעבוד עם מולקולות לדייק ולשפר את החומר והמבנה שלו להתאים למטרה.” “בניגוד לטלאור, אני לא עובד במעבדה. אם היא ממציאה את החומר, אני עסוק בלוודא דרך שהעולם יכול להכיל אותו.” “לדוגמא?” “אחרי ייצור החומר, כדאי לוודא שהאקו סקין או כל חומר אחר לא מזיק לסביבה בצורה חדשה. שהפתרון לא מהווה בעיה חדשה, ואז בונה את הדרך שלו מהמעבדה עד למדפים בסופר.” “עמותת מארז פה להתאים בין חומרים טובים לסביבה, ובין התעשייה והחברה. כדי להגיע להפחתת זיהום.”
(הרעיון של הסיפור מומצא, רוב החומרים הם פרי דמיוני וגם הסיפור)
