סוֹד גָּדוֹל אָנוּ לוֹמְדִים מִפָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל,
שֶׁכְּדֵי לִבְנוֹת מִשְׁכָּן – צָרִיךְ קֹדֶם לְהִתְקַהֵל.
אֲבָל לָמָּה כֹּל כָּךְ חֲשׁוּבָה הַקְּהִלָּה?
וְלָמָּה דַּרְכָּהּ – בְּקַלּוּת מִתְקַבֶּלֶת כֹּל תְּפִלָּה?
.
קְהִלָּה מִלְּשׁוֹן קוֹל,
כְּשֶׁכֹּל פְּרָט מְבַטֵּא אֶת חֶלְקוֹ – יֵשׁ בִּטּוּי לְהַכֹּל.
וּכְשֶׁיֵּשׁ מִזּוּג וּבִטּוּל הָ’אֲנִי’ – נוֹצַר הָ’אֲנַחְנוּ’,
וּמַשֶּׁהוּ קָסוּם נוֹצַר מֵהַחִבּוּר בֵּינֵינוּ.
.
כִּי לְכֹּל יְהוּדִי יֵשׁ צְדָדִים טוֹבִים,
הָאֶחָד תָּמִיד עוֹזֵר לַסּוֹבְבִים,
הַשֵּׁנִי מְעוֹדֵד בִּדְבָרִים חִיּוּבִיִּים,
הַשְּׁלִישִׁי מְסַפֵּק אֹכֶל לִרְעֵבִים.
הָרְבִיעִי מְקַבֵּל בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כֹּל אָדָם,
הַחֲמִישִׁי הִקִּיז עֲבוּר עַם יִשְׂרָאֵל לֹא מְעַט דָּם.
הַשִּׁשִּׁי מְקַיֵּם בְּהִדּוּר הַכְנָסַת אוֹרְחִים,
הַשְּׁבִיעִי עוֹזֵר לְאָחֵרִים לִבְחֹר בָּעֲרָכִים.
הַשְּׁמִינִי מְשַׂמֵּחַ כֹּל שָׁבוּעַ חוֹלִים,
הַתְּשִׁיעִי מַקְפִּיד מְאוֹד עַל כַּשְׁרוּת הַמַּאֲכָלִים,
וְהָעֲשִׂירִי תּוֹמֵךְ בָּאֲבֵלִים.
.
וְכַמּוּבָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עוֹד מִדּוֹת טוֹבוֹת רַבּוֹת,
אַךְ זֶה כְּמוֹ מִסְפַּר פְּתִילוֹת – שֶׁאֶת הָאֵשׁ מַמְשִׁיכִים לְלַבּוֹת.
נֵר דַּקִּיק – קַל לְכַבּוֹת,
אַךְ זֶה קָשֶׁה יוֹתֵר – כְּכֹל שֶׁהַלֶּהָבוֹת וְעוֹצְמַתָּן מַמְשִׁיכוֹת לְהִתְרַבּוֹת.
.
וְכֻלָּנוּ מַשְׁלִימִים אֶחָד שֶׁל הַשֵּׁנִי,
הַיְּהוּדִי לְצִדִּי הוּא סוּג אַחֵר שֶׁל ‘אֲנִי’.
הָרִאשׁוֹן מְכַוֵּן עַל עוֹלָמוֹת וּסְפִירוֹת,
וְהַשֵּׁנִי בְּכַוָּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה – מוֹרִיד אֵינְסְפוֹר הֶאָרוֹת.
יַחַד הֵם יוֹצְרִים מְצִיאוּת רוּחָנִית חֲדָשָׁה,
וּבְקַלּוּת יְתֵרָה – מִתְקַבֶּלֶת כֹּל בַּקָּשָׁה.
.
אַךְ אִם בִּשְׁבִיל מִנְיָן – צָרִיךְ עֲשָׂרָה יְהוּדִים,
בִּשְׁבִיל בְּנִיַּת הַמִּשְׁכָּן – צָרִיךְ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ מְאֻחָדִים.
וְזֶה הַיַּעַד שֶׁל מֹשֶׁה,
וְזֶה תַּפְקִיד כֹּל כָּךְ קָשֶׁה.
“וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה הַשֵּׁם לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָם”,
לְהַרְבּוֹת אֶת הַ”וַיַּקְהֵל” – אֶת אַחְדוּתָם.
וּכְשֶׁיֵּשׁ חִבּוּר בֵּינֵיהֶם – וְתִתְרַבֶּה אַהֲבָתָם,
יִבָּנֶה הַמִּשְׁכָּן – וְיִתְקַיֵּם “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”.
.
וְזֶה גַּם מָה שֶׁאָנוּ צְרִיכִים בַּהֹוֶה,
לְהָסִיר אֶת הַ’מַסְוֶה’.
לְהַרְבּוֹת אַהֲבָה בֵּינֵינוּ,
וּלְגַלּוֹת שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַמָּסַכִים – רַבָּה אַהֲבָתֵנוּ.
הָאַהֲבָה כְּבָר קַיֶּמֶת,
וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חַי – וְאַף פַּעַם לֹא מֵת.
כִּי גַּם אִם חֵלֶק מְסֻיָּם לִכְאוֹרָה נִכְּחָד,
הוּא מִתְקַיֵּם – כְּשֶׁהָעָם שׁוּב מְאֻחָד.
.
אַהֲבַת חִנָּם תּוֹבִיל לִבְנִיַּת הַמִּקְדָּשׁ,
וּלְכָךְ שֶׁהַמֵּתִים יָקוּמוּ מֵחָדָשׁ.
אָז לְמָה אָנוּ מְחַכִּים?
בּוֹאוּ נָפִיץ אַהֲבָה לַקְּרוֹבִים וְלָרְחוֹקִים.
כִּי זֶה תַּפְקִידֵנוּ בָּעוֹלָם,
לְאַחֵד – בֵּין כֻּלָּם.
כִּי הַשְּׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּלֵב בּוֹדֵד בִּלְבַד,
אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ לְבָבוֹת פּוֹעֲמִים כְּאֶחָד.
