פרשת וירא, תשפ”ו
סיפור קצר: וירא.
מדימיוני הפרוע. המערב הפרוע.
עוד סיפור למגירה. לכונן הקשיח.
והחיים לי השראה.
“תיק טוק. טו חשון, תשפו. פרשת וירא.
על השעון האנלוגי זזים שלושת המחוגים בקצב מסחרר. שעה, דקה, שנייה.
דינג דונג. הגונג מכה על עוד שעה עגולה.
על השעון הדיגיטלי, הספרות מתחלפות מבלי שנרגיש. עדות על מסך נייד.
השעון הביולוגי אמר דברו,
ואם אני לא גלגול של שרה, ואתה לא גלגול של אברהם, אז סביר להניח שאותנו לא יבקרו השבת שלושה מלאכים בדרכם לסדום. הם פשוט ימשיכו הלאה.
השעון שלי מראה חמישים וחמישה חודשים.
כל יום מקרב אותי יותר לשישים.
ואם בגבורות לשבעים.
המוח שלי מסרב להכיל מעבר לזה שום מספרים עגולים נוספים.
הגוף שלי מכחיש כרגע את השינויים הבלתי נמנעים, אבל הנשמה מרגישה
מרגישה את תיק, טוק השעון.
לא היו לי איתך חיים. לא היה לי איתך עבר מרשים.
וכל יום שעובר בלעדיך
הופך גם את ההווה למבוזבז. לסתם עוד יום של חול. עוד יום כחול. אפור. ירוק. צהוב. לבן.
איפה אתה. איפה אני.
את שארית החמש שנים שעוד נותרו לי
אני רוצה לחיות איתך.
בא כבר. בא אליי שלם.
לא נשאר לנו הרבה זמן.
עוד מעט ונאסף אל אבותינו.
נשאיר אחרינו חיים חצי מלאים.
מציבה.
שם חקוק על שיש.
והחמצה גדולה.”
