פרולוג
הייתה תקופה, הרבה לפני שהכל קרה, שבה האמנתי שאני יודעת בדיוק איך החיים שלי יראו.
חשבתי שהעתיד שלי ברור, שאני הולכת במסלול בטוח ושבכל שלב יהיו לי תשובות לכל השאלות.
לא רציתי להאמין אז שהחיים לא נוטים להתנהל לפי תכניות, שבסופו של יום שום דבר לא יציב, ואף אחד לא מבטיח לך כלום.
לא העלתי על דעתי שיום אחד אמצא את עצמי במקום הזה, שבו הזמן עוצר ומתאפס מחדש, שבו העולם סביבי משתנה בן לילה, מבהיר לי שכל התכניות התמוססו וכל מה שהיה פעם ברור, הפך לערפל.
אבל אני מניחה שזה הקטע באובדן. אי אפשר להיות מוכנה אליו; הוא מגיע בלי נורות אזהרה, מתרסק עלייך ביום בהיר ומותיר אותך עם זכרונות שמשאירים טעם רע בפה ברגע שאת יודעת שלא תזכי לחוות אותם יותר לעולם,
ובסוף, כאילו צוחק עליך מהצד, אומר לך- תתמודדי.
•───⋅☾☽⋅───•
ידו של שגיא מלטפת את ידי בהיסח הדעת, עיניו צופות בריכוז מופתי בטלוויזיה שמקרינה סרט שראה כבר מיליון פעם, והוא לא מבחין אפילו קצת במה שמתחולל בראשי.
עיניי נשלחות אל היד שהוא מלטף, מדמיינות את הטבעת שראיתי רק לפני שעות אחדות, נחה על הקמיצה, כסופה נוצצת ובולטת.
אני ושגיא ביחד כבר קצת יותר משנה. אני רגילה לנוכחות שלו לצידי, לעובדה שראיתי אותו כמעט כל יום בעבודה ואז חזרתי לבית שלו, שאיכשהו בתקופה קצרה כבר נדמה כאילו היה גם שלי.
אני אוהבת אותו. אפשר להגיד שהוא הבן זוג המושלם. מקסים, מכבד, רגיש בצורה יוצאת דופן, וכשאני הולכת לישון איתו בלילה אני מצליחה להרגיש בטוחה.
אז למה לעזאזל אני מתלבטת?
אני נזכרת במה שהרגשתי באותה השנייה. במחנק המוזר בגרון שהופיע למראה הטבעת, כזה שהפך למועקה כבדה ומציקה שמסרבת לשחרר ממני גם עכשיו.
בליבי אני תוהה כמה זמן נותר לי להתחבט ביני לבין עצמי עד שהוא יציע. עד שלא תהיה לי ברירה ואצטרך להחליט.
מחר שגיא אמור לחזור לשבוע אחרון במילואים, וההיגיון הבריא שלי אמר לי שהוא בטח יעשה את זה אחרי.
שבוע. זה מה שנותר לי.
אני משכנעת את עצמי שזו בטח הבעיה. שאם שגיא היה מפתיע אותי ומציע משום מקום, האינסטיקט הראשוני שלי היה להגיד כן. ככל שחושבים על משהו יותר מידי, כך נוצרות יותר בעיות, יותר תהיות, יותר סיבות ללמה לא. הרי אהבה אמורה להיות בחירה, לא רק רגש סוחף.
אני חוזרת על זה במוחי שוב ושוב בשעה האחרונה, בזמן שהסרט מתנגן ושגיא שוכב לצידי, מעיפה מעליי את התחושה הרעה ומנסה להתמקד במה שיכול להיות לנו ביחד אם אני אסכים;
בית, משפחה, ביטחון. כל מה שמישהו זקוק לו. כל מה שאני זקוקה לו.
למדתי מוקדם מידי מה קורה ללא יציבות, כמה הכל שביר ונפיץ. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי לבד, תמיד הייתי בזוגיות, כך הספקתי להבין שברגע שהייתי חלק מחייו של מישהו אחר, הכל הרגיש הרבה יותר עמיד, ורק אז הרגשתי שהאדמה תחתיי מוצקה.
יציבות זה חשוב.
ואין דבר יציב ונאמן יותר מנישואין.
דלת הבית נפתחת ומקפיצה אותי, קוטעת באחת את המחשבות שמכרסמות בראשי.
עיניי מתנתקות מהבהייה שלהן, עוברות אל הכניסה ואל סער שנכנס פנימה, מושך אחריו בחורה בלונדינית שמצחקקת בקול, ואז מפסיקה לצחקק ברגע שהיא מבחינה שאנחנו בסלון, ממש מול דלת הכניסה.
היא משתרכת אחריו לתוך הבית, פתאום מכווצת ממבוכה, פניה מאדימות בעודה סוגרת את הסוודר שעליה כדי להסתיר את החולצה הקצרה שלה.
אני יכולה להבין אותה. היא לא ציפתה שלסטוץ שלה יהיו אנשים בבית.
סער לעומת זאת מגחך לעברנו, אדיש ובוטה כרגיל, לוקח את ידה ועולה איתה לחדר שלו.
הקול המחריד של סגירת המנעול נשמע עד לסלון. שגיא צוחק לעצמו ומגביר את הווליום בטלוויזיה ואני מגלגלת עיניים למה שנהפך לכמעט שגרה.
אולי הנחמה היחידה בזה ששגיא יחזור שוב למילואים הייתה שגם סער הולך איתו.
מעולם לא הייתי חברותית במיוחד, יכולתי לספור על יד אחת את האנשים שבאמת אהבתי, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה סלדתי ממישהו כמו שסלדתי ממנו.
והדבר הכי גרוע בכל זה הוא שסער לא היה רק השותף של שגיא, אלא גם החבר הכי טוב שלו. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם, השתחררו ועברו לגור ביחד, ועכשיו ניהלו בר בתל אביב שעבדתי בו בתור ברמנית. לא הייתה לי דרך להתחמק ממנו גם אם ממש הייתי מנסה.
הזמן שביליתי בדירה שלהם, רב ככל שהיה, עדיין לא עזר לי להצליח להבין איך הבן זוג שלי אי פעם התחבר למישהו כמוהו; הוא היה חצוף, עקשן ויהיר, נוגד לחלוטין את האופי הרגוע והסבלני של שגיא. וכאילו הגישה המסריחה שלו לא הייתה מספיקה, הוא הביא לכאן בנות שונות כמעט בכל סופש, דאג להתווכח על כל דבר, ותמיד הסתכל עליי באותו האופן; כאילו הייתי לא שייכת, לא טובה מספיק לו, לבית הזה ובעיקר לשגיא.
ואולי באמת לא הייתי.
המחשבה הזאת תמיד חזרה אליי, צצה מהמקום ההוא במוחי שבו אני נוהגת לדחוק הצידה את מה שאני מסרבת לשקוע בו.
שגיא הוא בן למשפחה אמידה ומוצלחת, בעלים של בר מצליח ולוחם קרבי במילואים, אני הייתי בחורה פשוטה ממשפחה דפוקה, ברמנית מרוששת שעדיין לא ידעה מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה.
ולמרות כל זאת, הוא קנה טבעת.
״הי,״ שגיא לפתע מנתק את עיניו מהסרט וממקד אותן בי, ״חשבתי לעשות משהו כשאני אחזור, אולי ניסע לאיזה סוף שבוע, מה את אומרת?״ הוא מביט בי בציפייה ובלחץ קל שאם לא הייתי יודעת את הסיבה לו כנראה שלא הייתי מזהה.
לוקח לי יותר מידי זמן לענות לו על שאלה כל כך פשוטה, אולי כי אני שוב מרגישה את זה, את המחנק הזה בגרון שלא אמור להופיע.
לא קשה להבין שהוא מתכוון לעשות את זה אז.
באופן אנוכי למדי אני רוצה להרוס הכל, לשאול אותו אם הוא באמת בטוח, אולי לשכנע אותו להתחרט, רק כדי שיהיה לי קצת עוד זמן להחליט. אני מרגישה את האשמה הכבדה נוחתת עליי, מטלטלת אותי מבפנים. זה לא הגיע לו. הוא סמך עליי בעיניים עצומות, פתח בפניי את ביתו ואפילו נתן לי את המושכות של הבר כשהוא וסער לא נמצאו.
הגיע לו שלא אתלבט.
״בטח.״ אני מהנהנת, מחזירה את עיניי מיד לטלוויזיה כדי שהוא לא ינסה לקרוא את מבטי.
אני מרגישה את עיניו משתהות עליי לעוד כמה שניות, אולי חש שמשהו מוזר בתגובה שלי, אבל לבסוף חוזר למסך.
מאוחר יותר, בלילה, כששגיא כבר מזמן נרדם, אני שוכבת ערה לצידו במיטה.
האור החלש מהרחוב חודר דרך התריסים, מאיר רק מעט את החדר החשוך ואת פניו הישנות. מלבד נשימותיו האיטיות, דממה שבדרך כלל לא מאפיינת את האזור הזה של תל אביב עוטפת עכשיו את הבית.
בתוך השקט הזה אני מרשה לעצמי לדמיין.
אני מדמיינת את עצמי אומרת ״כן״.
אני מדמיינת את החתונה, את השנים קדימה, את החיים השלמים שנפרשים לפניי כמו שביל סלול מראש.
זה יפה, זה חמים, זה טוב, וזה בעיקר בטוח.
זה כל מה שאני אמורה לרצות.
•───⋅☾☽⋅───•
״יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא…״
אני בקושי שומעת את הרב מקריא את הקדיש מעבר לבכי שנשמע מסביב ולצרחות השבר של אמא של שגיא.
אמא שלי ונטלי מחזיקות אותי, כל אחת בצד אחר, כנראה כי מצופה ממישהי שקוברים את הבן זוג שלה להתמוטט.
אם לא היינו במקום מלא באנשים, הייתי דוחפת אותן ממני מזמן, אבל במקום זאת אני עומדת כאן ביניהן, עטופה בידיים ובמבטים, וחושבת כמה אכזרי המעגל הזה — כמה מהר הוא נסגר סביבי, לפני שבכלל הבנתי שנכנסתי אליו.
קשה להאמין שמשהו מכל זה אמיתי. גם שהרב מסיים בסוף את הברכה, גם כשהצרחות והבכי מסביבי מחרישים את אוזניי, גם כששגיא נקבר ממש מול עיניי, אני לא מצליחה להביא את עצמי לקלוט, והתחושה המוזרה הזאת, כאילו אני נמצאת בתוך בועה, מנותקת מהמציאות, מסרבת לשחרר אותי מהרגע שבו הטלפון הגיע.
אני בקושי מספיקה להבין שהטקס נגמר, ופתאום אנשים כבר מגיעים אליי מכל עבר. פרצופים לא מוכרים מחבקים אותי, זרים ממלמלים לעברי מילות ניחום תפלות ועיניים מביטות בי מהצד ברחמים. אני יודעת שזו לא המטרה, אבל נדמה כאילו סוטרים על פניי כשהם משתתפים בצערי.
כל זה קורה בזמן שאני עומדת לצד המשפחה של שגיא, והם עוברים מהם אליי, כאילו אני חלק מהם, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו מבעד למוחי המעומעם הוא כמה אבסורדי זה, בהתחשב בעובדה שהיום הוא היה אמור לבקש ממני באמת להיות חלק מהם.
בפעם המיליון אני תוהה איך הגעתי לכאן, ואם משהו מזה בכלל אמיתי. משהו לא ריאליסטי בתוכי עדיין מקווה שאולי אני נמצאת בחלום, שאולי אני רק צריכה להתעורר, לפקוח את העיניים ושגיא פשוט יופיע לצידי.
אבל כשאני מעזה להסתכל הצידה, נתקלת במראה המזעזע של הוריו ואחיו השבורים מצער, אני יודעת שזו המציאות.
כשהקהל מתחיל להתפזר והטור של המנחמים סוף סוף נגמר, אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת מהידיים הכובלות של אמא שלי ואחותי בטענה שאני צריכה אוויר.
זה לא שקר. האבל חונק אותי מכל עבר כמו חבל סביב הצוואר ופתאום כל מה שאני מייחלת לו זה רק כמה רגעים של שקט, בלי למלמל תודה חסרת משמעות ובלי להנהן בראש כמו רובוט.
אני מתקדמת לעבר השירותים של בית הקברות, ראשי מורכן בכוונה שאף אחד לא יעצור אותי בדרך.
אסירת תודה שאני סוף סוף לבד אני ניגשת לכיור, שוטפת את פניי תחת המים הקרירים בתקווה שזה איכשהו יעזור לתחושת הניתוק שלי. אני מרימה את פניי אל המראה התלויה מולי, כמעט נבהלת מהדמות שמשתקפת בה.
עיניי אדומות ונפוחות מבכי רצוף, הגוונים הירוקים- חומים מסביב לאישוניי נראו כהים יותר עכשיו, כאילו השתנו לצבע קודר ברגע שהכל קרה. עורי השזוף קיבל גוון חיוור ועייף, כיאה למישהי שלא ישנה או אכלה עשרים וארבע שעות.
אצבעותיי מחליקות על שיערי הכהה והפרוע, מנסות לסדר את הגלים החומים הארוכים לכדי מראה נורמלי, אם זה אפשרי, וכשזה לא עובד אני אוספת אותו לקוקו מרושל, ואז מפרקת שוב.
״אני לא חושב שלמישהו כל כך אכפת איך את נראית כרגע, רום.״ קול מוכר נשמע לפתע מאחוריי, מקפיץ אותי במקומי.
אני מסתובבת. סער לוין בכבודו ובעצמו נמצא מאחוריי, יושב לבדו על הספסל שצמוד לקיר חדר השירותים. עיניו הבהירות בוהות בי במין כבדות כזאת, שופטות אותי ללא מילים והפעם אני אפילו לא מבינה על מה.
״מה אתה עושה פה?״ זה המשפט השלם הראשון שהוצאתי ביממה האחרונה, והוא צרוד ובעיקר מופתע, מסגיר את העובדה שלא שמתי לב לנוכחותו עד עכשיו, ״אתה צריך להיות בחוץ, עם הצוות שלכם.״ אני נזכרת במילואמניקים מהצוות של שגיא שחיבקו אותי בין כל שאר האנשים. הם היו פחות או יותר הפרצופים היחידים שזיהיתי היום חוץ מהמשפחה הקרובה של שגיא.
״הם לא הצוות שלי יותר.״ הוא מושך בכתפיו באדישות מוזרה, ואז אני קולטת שגם הוא, כמו שגיא, השתחרר היום ממילואים.
סער היה הפרמדיק של הצוות שלהם, ופתאום זה מחלחל אליי, המחשבה הזאת שאולי הוא זה שראה את שגיא ברגעיו האחרונים. זה מצמרר אותי עד עמקי נשמתי ואני מתעקשת לדחוף את זה לאחורי ראשי, משכנעת את עצמי שאני בכל מקרה לא רוצה לדעת.
סער משעין את ראשו לאחור, עיניו עוברות ממני כאילו אני כבר לא שם. ידו נשלחת אל כיס מעילו והוא מוציא ממנו בקבוק כסוף קטן, לוגם ממנו ללא בושה.
רק אז אני מצליחה לפרש את ההתנהגות שלו, מבחינה עכשיו בעיניו המזוגגות ובכבדות של גופו, וההבנה שהוא לא היה בטקס אלא ישב כאן במשך כל ההלוויה של שגיא נוחתת עליי.
אולי זה כל מה שעבר עליי בשעות האחרונות, ואולי זה בכלל העובדה הפשוטה ששנינו לא סבלנו אחד את השנייה, אבל זה הכעיס אותי יותר ממה שרציתי.
״אתה שיכור, בהלוויה של החבר הכי טוב שלך?״ קולי ארסי ואני מקווה שהוא שומע את הזלזול בו, ״כל הכבוד.״
סער מרים אליי את מבטו שוב, בבירור לא מתרגש מההערה שלי,
״מה את מצפה, שאעמוד שם כמוך ואהנהן כשאנשים זרים מנחמים אותי בכוח?״ הביקורתיות שלו, כמובן, לא פוסחת עליי.
״אני מצפה ממך לכבד.״
״לכבד,״ הוא יורק את המילה בארסיות, ״ומה זה בעיניך לכבד, רום, הא?״ הטון שלו עולה משום מקום, כבר לא ציני כמו קודם, עיניו הכחולות סורקות אותי בזלזול גלוי, מכף רגל ועד ראש, ״להגיע עם שמלה שחורה כמו פאקינג אלמנה ולבכות בקול כשקוברים אותו באדמה?״
הוא נשמע כועס, כמעט מאשים, ועם כמה שאני מנסה לא לתת לזה להשפיע, מילותיו מחלחלות אליי ומכאיבות בגופי.
אני מרגישה את זה שוב, הגוש הלא רצוי הזה בגרון ואת הדמעות שמאיימות לצאת בפעם המיליון היום.
״לך תזדיין.״ הקול שלי רועד מכעס ומניסיון להילחם בבכי. אני מסובבת אליו את גבי ומתכוונת לברוח משם, ממנו, אבל אז מרגישה פתאום את ידו אוחזת בזרועי, עוצרת אותי.
לרגע אני חושבת שהוא הולך להתנצל, ומעזה לסובב אליו את ראשי, אבל כשאני פוגשת בעיניו הן יורות בי חצים, ״הוא עמד להציע לך נישואין, את יודעת את זה?״ הוא פולט במרירות.
אני לא מופתעת שהוא יודע. שגיא בטח סיפר לו ראשון מכולם.
אני יכולה לדמיין איך הוא הגיב לזה. סער מעולם לא אהב אותי, אף פעם לא הסתדרנו, לא החלפנו יותר מכמה מילים אלא אם כן זה היה ויכוח מעייף לגבי העבודה בבר או המגורים בדירה, כזה ששגיא תמיד נאלץ להפסיק.
אני לא יודעת למה הוא אומר לי את זה, אולי הוא סתם שיכור מידי, אולי הוא ניסה להכאיב לי אף יותר, ואולי הוא פשוט רצה שאני אדע.
״אז אתה בטח שמח שזה לא קרה.״ אני מתחרטת ברגע שהמילים האלה יוצאות מפי, אבל מנסה להכאיב לו, לפחות כמו שהוא מכאיב לי.
נראה שזה עובד. ידו נשמטת ממני כאילו אני עשויה מאש ועיניו הן מערבולת של כעס וכאב.
למרות זאת, סער לא נרתע, הוא מביט הישיר לתוכי ובאותו הרגע הוא נראה לי פיכח לחלוטין כשאומר בבוז, ״לכי לשם. תמשיכי לעמוד לצד המשפחה שלו ולהעמיד פנים שאת שייכת אליהם. שנינו יודעים שאת לא.״
אני מרגישה כאילו הוא חבט בבטני בכל העוצמה שיש לו ואני נשארת בלי אוויר, עומדת שם קפואה לנוכח מילותיו.
הכעס והשנאה שאני מרגישה כלפיו באותו הרגע עוזרים לי להתעלם מהצביטה המוזרה בליבי, זאת שמאותתת לי שאולי הוא צודק.
״רום, הנה את!״ נטלי מתפרצת לשירותים, לא מבחינה במרחץ הדמים שהתרחש פה עכשיו, ״כולם נוסעים לשבעה אצל ההורים, כדאי שנצא עכשיו.״ ידה נשלחת לאחוז בי בפעם המי יודע כמה בשעה האחרונה.
היא שמה לב פתאום לסער שעומד מולי ונעצרת, נואשת לקבל כל מידע על מישהו מחיי החדשים שהיא כבר מזמן לא חלק מהם, ״היי, אתה-״
״אף אחד. בואי נלך.״ אני מושכת אותה החוצה לפני שהיא תספיק לשאול שאלות.
אנחנו יוצאות מהמבנה ואני לא מעזה להסתכל אחורה, אפילו לא לשנייה. מאחורינו אני שומעת חבטה עזה, אולי משהו שנשבר, וגופי מתכווץ ללא שליטה כשאני מבינה טוב מאוד מה קורה שם, אבל אני פשוט ממשיכה ללכת.
את סער אני לא רואה מאז.
הוא לא מופיע בשבעה, לא בדירה כשאני מגיעה לארוז את דבריי ולא באף אירוע זיכרון.
סימן החיים היחיד שאני מקבלת ממנו הוא הבר שלו ושל שגיא, שנותר סגור ונטוש,
עדות אילמת למה שהיה ואינו עוד.
אשמח לביקורת כנה ובונה על הפרולוג של הסיפור החדש שלי
תודה לעונים!
