סיפור קצר שכתבתי בשנת 2020, ומעולם לא שיתפתי עד שהגעתי לכאן.
היא עמדה בקצה השדה, כמעט ולא זזה.
הרוח שיחקה בשולי השמלה הלבנה שלה, זו שתפרה לה סבתא לְשָׁבוּעוֹת, “כמו פעם, כמו חלום”, אמרה לה אז.
השמש של סוף מאי הייתה עדינה, כמו נזהרת לא להפריע לרגע ההוא.
היא לא הייתה ילדה יותר, אבל גם לא באמת הרגישה גדולה.
בתוך הימים הסוערים של אותה שנה – שנת 2020 –
העולם כולו עצר, והיא הרגישה שהיא נשארה לבד עם כל מה שלא נאמר.
בשדה עמדו שיבולים שקטות.
כמו מאזינות.
היא הרימה את מבטה לשמיים, ואז חזרה להביט באדמה.
משהו בה רצה לבכות.
לא כי קרה משהו, אלא כי פתאום הכול נעצר.
וכשיש שקט – שומעים.
היא לא ידעה מה יקרה מחר.
לא הייתה לה ודאות, לא תוכניות גדולות.
רק הידיעה הזאת, שבתוך כל הבלגן — היא לבשה שמלה לבנה, עמדה בתוך הטבע, ונשמה.
כמו התחלה.
כמו חג.
כמו שיר בלי מילים —
רק תחושה.
ומאז, בכל שנה, כשהיא לובשת לבן לשבועות
היא חוזרת לרגע ההוא.
היא חוזרת אל עצמה.
