מיומנו של דורמן (שומר הבר)

פרק שני: יום ראשון – צללי הבוקר והשיחה עם אלה

התעוררתי עם כאב ראש קל וטעם של לילה ארוך בפה. הטלפון רטט – 19 הודעות. רובן מהקבוצה של הפאב. שלוש מאלה.
הראשונה: “גיא, בוקר טוב. עדיין רלוונטי השחייה? אני כבר על החוף ☀️” השנייה: “אני מביאה ציוד. תביא את עצמך. ואת הכלב אם בא לך.” השלישית: “…ואם בא לך – תביא גם את החיוך שלך מהלילה. הוא נשאר לי בראש.”
חייכתי אל התקרה. כבר מזמן לא קיבלתי הודעה שגורמת לי להרגיש ככה – כאילו מישהו באמת ראה אותי, ולא רק את הדורמן הגבוה עם הזקן.
קמתי, התקלחתי במים קרים, לבשתי ג’ינס שחורים וחולצה אפורה. הסתכלתי במראה. העיניים נראות עייפות, אבל הגוף עדיין חזק. רוקי כבר עמד ליד הדלת, זנב מכשכש.
בדרך לחוף קניתי שני קפה הפוך. אחד שחור בשבילה, אחד עם חלב בשבילי.
הגעתי לחוף ב-15:35. השמש נמוכה אבל חמה. רוקי זינק למים מיד. חיפשתי אותה.
היא ישבה על שמיכה גדולה, תיק ציור פתוח, לברדור שחור ענק לצידה. שיער בלונדיני בקוקו מבולגן, חולצה לבנה גדולה, מכנסיים קצרים. כשראתה אותי – קמה.
“גיא!” היא חייכה חיוך רחב, כמעט ביישני. “חשבתי שתברח.”
“לא בורח משחייה עם מישהי שרוצה לצייר אותי,” אמרתי והושטתי לה את הקפה. “שחור, בלי סוכר. כמו הנשמה שלך, נכון?”
היא צחקה בקול רם, לקחה את הכוס. “אתה זוכר.”
“אני זוכר דברים שחשובים.”
התיישבנו. רוקי ובוריס התחילו מיד להתגושש בחול – שמחה טהורה. היא הסתכלה עליהם רגע, אחר כך עליי.
“אתה יודע,” היא אמרה בשקט, “כשראיתי אותך בלילה… עם הכלב, עם החיוך הזה… חשבתי: ‘הנה מישהו שלא מפחד להיות לבד’. אבל עכשיו אני רואה שזה לא בדיוק ככה.”
הרמתי גבה. “מה את רואה?”
היא נשמה עמוק. “אני רואה מישהו שבונה חומות. גבוהות. חזקות. אבל בפנים… יש חור. משהו שכואב. ואתה לא נותן לאף אחד להתקרב מספיק כדי לראות.”
שתקתי. היא המשיכה.
“אני לא יודעת למה אני אומרת לך את זה. אנחנו בקושי מכירים. אבל… אני מרגישה שאתה לא באמת כאן. חלק ממך נשאר איפשהו אחר. אולי בעבר.”
הורדתי מבט לחול. “את ממש טובה בזה, את יודעת? לראות דברים שאנשים לא אומרים.”
“זה כי אני מציירת,” היא אמרה בעדינות. “כשאת מציירת מישהו – את לא רק רואה את הפנים. את רואה את מה שהוא מנסה להסתיר.”
הרמתי אליה עיניים. “ואת רוצה לצייר את החלק הזה?”
“כן,” היא לחשה. “אבל רק אם תיתן לי.”
הסרתי את החולצה. התיישבתי מולה, גב אל הים, רגליים מקופלות. היא פתחה את המחברת, לקחה פחם.
“תספר לי משהו אמיתי,” היא ביקשה תוך כדי ציור. “משהו שמעולם לא סיפרת לאף אחד בפאב.”
נשמתי עמוק. “פעם… כשהייתי בן 19… איבדתי חבר. הוא קפץ מהגג. לא בגללי. אבל הרגשתי כאילו כן. מאז אני שומר על אנשים בכניסה לפאב. כאילו אם אני אשים עין על כולם – אף אחד לא ייפול.”
היא הפסיקה לצייר לרגע. הסתכלה עליי. עיניים לחות.
“גיא… זה לא באשמתך.”
“אני יודע,” אמרתי בקול צרוד. “אבל הראש לא תמיד מאמין למה שהלב יודע.”
היא הניחה את הפחם. התקרבה. הניחה יד על הזרוע שלי.
“אתה לא חייב לשמור על כולם לבד. לפעמים… מותר שישמור גם עליך.”
הרמתי אליה מבט. “את מציעה להיות השומרת שלי?”
היא חייכה דרך הדמעות הקטנות. “אולי. אם תיתן לי.”
התקרבתי. נגעתי לה בשיער. “אני נותן.”
היא נשענה עליי. ישבנו ככה דקות ארוכות – שני אנשים זרים שהפכו פתאום לפחות זרים. רוקי ובוריס נרדמו זה ליד זה. השמש שקעה לאט.
“תראה לי,” אמרתי בסוף.
היא פתחה את המחברת. הציור היה… כואב ויפה בו זמנית. הכתפיים שלי כמו סלעים שחוקים מהגלים, החזה מלא צללים, אבל בעיניים – ניצוץ קטן, כמו תקווה שמנסה לפרוץ.
“זה אני?” שאלתי בשקט.
“זה מה שאני רואה,” היא אמרה. “מישהו שכואב. אבל עדיין נושם. עדיין כאן.”
חיבקתי אותה חזק. היא לא התרחקה.
“מחר בערב את בפאב?” שאלתי.
“רק אם תגיד לי את המשפט המפורסם שלך.”
חייכתי. “חבר’ה… את מוזמנת אלינו.”
היא צחקה, נישקה אותי על הלחי. “אני באה.”
חזרתי הביתה עם רוקי בשמונה בערב. המקלחת הייתה ארוכה. חשבתי עליה. על הציור. על איך מישהו יכול לראות אותך כל כך מהר.
פתחתי את היומן. כתבתי:
“היום מישהי ציירה את הצללים שלי. ופתאום הם לא נראו כל כך כבדים.”
יום ראשון נגמר. אבל משהו – סוף סוף – התחיל לזוז.