פרק רביעי: לילה של צללים ולהבות
הערב התחיל כמו כל ערב שישי רגיל בפאב “הבאר של דורמן”, אבל האוויר היה כבד יותר מהרגיל. בחוץ, רמת גן רעדה מההופעה של מטאליקה באצטדיון – הבסים עברו דרך הקירות כמו רעם רחוק, והרחובות היו מלאים אנשים עם חולצות שחורות ופנים מאופרות במילה “Metallica” בצבע אדום דם. בפנים, על שני מסכי הענק ועל הטלוויזיה שמעל הבר, שידרו את גמר אליפות אירופה: אינטר מילאנו מול באיירן מינכן. המחצית הראשונה הסתיימה 1:0 לאינטר, והפאב התפוצץ מצעקות שמחה של חצי מהקהל וקללות של החצי השני.
אני, דורמן, עמדתי בפתח כמו תמיד – זרועות שלובות, מבט סורק. שומר הבאר לא ישן בלילות כאלה. ראיתי אותו מיד: גבר גבוה, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, כובע מצחייה שחור מורד עד הגבות. הוא נשען על עמוד החשמל מול הכניסה, אבל לא באמת נשען – הגוף שלו היה מתוח כמו קפיץ. הוא לא הסיר את העיניים מהדלת. כל פעם שמישהו נכנס או יצא, הראש שלו זז קלות, כמו מצלמת אבטחה אנושית.
לא אהבתי את זה.
הוא התחיל להתהלך הלוך ושוב, צעדים קצרים, חסרי מנוחה. פעם אחת הרים את הראש והביט ישר אליי. עינינו נפגשו לשנייה ארוכה מדי. הוא הבין שאני לא מוריד ממנו עיניים. אני לא מוריד.
בזמן שהגעתי אליו, אינטר כבשה את השנייה שלה – 2:0. הפאב התפוצץ שוב, אבל אני לא שמעתי כלום חוץ מהדם שדפק לי באוזניים. נעמדתי מולו, קרוב מספיק כדי להריח את הזיעה שלו.
“אפשר לעזור לך, אדוני?” שאלתי בקול נמוך, סמכותי, כמו שאני מדבר רק למי שמסוכן.
הוא נרתע קצת. “לא,” הוא ענה, קול חלול.
“מה אתה עושה פה?”
הוא לא ענה מיד. ראיתי את הפחד בעיניים שלו, אבל גם משהו אחר – נחישות. ידיו רעדו קלות. בדקתי אותו במבט מהיר: אין נפיחות חשודות מתחת לבגדים, אין ידית אקדח בולטת, אבל על חגורת המכנסיים היו תלויים שני טלפונים. אחד מהם רטט בלי הפסקה.
“אני… מחכה לחבר,” הוא מלמל.
“אז תחכה בפנים. בחוץ קר.”
הוא הסתכל עליי רגע ארוך, כאילו שוקל אם להמשיך לשקר או לוותר. בסוף הנהן קלות, הסתובב, עלה על קטנוע שחור שחנה בצד, והתניע. נסע במהירות, אבל לא לפני שהסתכל פעם אחת נוספת לכיוון הפאב.
לא אהבתי את זה בכלל.
חזרתי פנימה. האווירה הייתה חשמלית. עומרי הגיע בדיוק אז, רכוב על האופנוע הכתום הקטן שלו, עדיין עם אוזניות מההופעה. הוא נראה כמו ילד שיצא ממכונת זמן משנות התשעים – חולצת מטאליקה, זיעה, חיוך ענקי.
“דורמן! הם קרעו את האצטדיון!” הוא צעק מעל המוזיקה.
“ראיתי,” עניתי בקצרה. “תיזהר עם מי אתה מדבר הערב.”
הוא צחק. “מה קרה, מישהו ניסה לגנוב לך את הבירה?”
לא עניתי. ראיתי את יסמין מחכה לו ליד הבר. הם נפגשו כאן לפני שלושה שבועות, והאהבה ביניהם התפוצצה כמו זיקוקים. היא חיבקה אותו חזק, והוא נישק אותה על המצח כאילו העולם לא קיים. הם התיישבו בפינה, יד ביד, והתחילו לדבר בשקט, כאילו הם לבד בעולם.
אבל אני לא הייתי לבד עם המחשבות שלי.
אורלי הגיעה מאוחר יותר, כמו תמיד. עיניים אדומות, חיוך שבור. היא התיישבה בבר, הזמינה וודקה כפולה, והתחילה את המנטרה הרגילה: “אף אחד לא רוצה אותי, דורמן. אני כבר בת 38, מי ייקח אותי?”
“את יפה, אורלי,” אמרתי כמו תמיד. “את רק צריכה להפסיק לבכות על זה.”
היא צחקה צחוק מריר. “אתה תמיד אומר את זה.”
בסוף הערב, כשנכנסתי לבדוק שהכל בסדר, ראיתי אותה בפינה האחורית. אותו בחור מהערב – גבוה, שיער כהה, חיוך של צייד – לחש לה משהו באוזן. היד שלו כבר הייתה על המותן שלה. הם התנשקו, עמוק, ארוך, כאילו הפאב ריק. ראיתי את אצבעותיו נכנסות מתחת לחולצה שלה, את הגב שלה מתקמר. היא נאנחה בשקט, אבל אני שמעתי.
בסוף הם יצאו יחד, מחובקים, צוחקים, כאילו העולם שלהם מושלם.
אני נשארתי לבד עם השקט של אחרי הסגירה.
הטלוויזיה עדיין שידרה את החגיגות של אינטר. מטאליקה סיימה לפני שעה, אבל הרחובות עדיין רעשו. ישבתי על כיסא הבר, כיביתי את האורות הראשיים, והדלקתי סיגריה.
ואז זה עלה לי שוב – הזיכרון שתמיד חוזר בלילות כאלה.
לפני 12 שנים, כשהייתי עדיין בשירות, הייתי חלק מיחידה מיוחדת של המשטרה. לא סתם סיור, אלא יחידה שטיפלה ב”מקרים רגישים” – סחיטה, סמים, נשק לא חוקי, ואנשים שחשבו שהם מעל החוק. קראו לנו “הצללים”. לא רשמית, כמובן. היינו נעלמים כשצריך, מופיעים כשצריך, ולא משאירים עקבות.
הייתה משימה אחת שלא הצלחתי לשכוח. לילה אחד באשדוד, ליד הנמל, קיבלנו מידע על עסקת נשק גדולה. הגענו ארבעה. אני הייתי האחרון שנכנס לבניין הנטוש. ראיתי את השותף שלי, יובל, נופל ראשון – כדור בראש. לא הספקתי אפילו לצעוק. יריתי בחזרה, פגעתי בשניים, אבל השלישי ברח. הוא הסתכל עליי רגע לפני שנעלם בחושך – אותו מבט של האיש מהעמוד הערב. אותן עיניים.
מאז אני לא סומך על אף אחד שנראה “סתם מחכה”. מאז אני בודק כל אחד פעמיים. מאז אני לא ישן טוב בלילות.
הפאב הזה – “הבאר של דורמן” – לא סתם שם. זו הדרך שלי להישאר ערני. כאן אני רואה אנשים, שומע שיחות, מריח סכנה לפני שהיא נכנסת לדלת. כאן אני לא נותן לאף אחד להפתיע אותי שוב.
הגבר השחור לא חזר. אבל אני ידעתי שהוא לא סתם עבר כאן. משהו זז בצללים, ואני – שומר הבאר, לשעבר “צל” של המשטרה – לא מתכוון לתת לזה להיכנס פנימה בלי קרב.
מחר אדבר עם עומרי. אולי הוא ראה משהו. אולי יסמין שמעה משהו. אולי אורלי, בין נשיקה אחת לשנייה, שמעה מילה לא במקום.
כי בפאב שלי, אף אחד לא נשאר בצללים יותר מדי זמן.
אני רואה הכל.
ואני זוכר.
