להבות האש ריקדו על כירת הגז באחר צהרים מנומנם יחסית, הפלתי את הנודלס היבש אל תוך הסיר, טיפות מים קטנות התעופפו להן במחאה, התחמקתי מהן באלגנטיות. בהיתי בנודלס לכמה שניות, כדאי להוציא צלחת ומסננת, כדאי לעשות את זה כבר עכשיו. פתחתי את ארון הכלים, הסירים הרבים שנערמו זה על זה הזכירו לי שריונות של אבירים, השאלה היא איפה הנסיכה הקרויה מסננת. כף ידי שוטטה באפלת הארון, תרה אחר מרקם מסוים, ובדיוק אז – ממש משום מקום – הפלאפון שלי התחיל לצלצל. עצרתי את חיפושיי והקשבתי לצלצול, הוא לא היה נשמע לי נחוץ. אני מניח שכאן אני צריך לעצור להסביר את עצמי – גיליתי עם הזמן שאני יכול לחוש באופן מסוים לפי צליל הצלצול האם השיחה הבאה בעקבותיו חשובה או לא. לא הצליל עצמו כמובן, הוא שעוזר לי להבין; הרי הוא תמיד אותו הדבר. משהו באיך שהאוויר רוטט סביב הצלצול, כן, משהו כזה, עוזר לי להבין האם מתקשר אליי איש קרוב או סתם סוכן מכירות, הפעם הוא נשמע כמו האפשרות השנייה. המשכתי לפשפש בתוך ארון הכלים, חופן ידיות סירים ונרתע מפומפיות, אך הצלצול נמשך ונמשך – עד שאפילו הבטתי לעברו בתמיהה על כך שאינו פוסק. טוב, כדאי לענות וזהו, אם זה איש מכירות אנתק לו מיד אחרי ההלו. קמתי מכריעתי וניגשתי אל הפלאפון, הבטתי בצג הזוהר – האותיות ‘אמא’ זרחו בחלקו העליון. אמא? אוקיי, אולי מיהרתי לשפוט, אולי אני לא באמת מבין מי מתקשר אליי לפי הצלצול – זה בערך מה שחשבתי לעצמי באותו רגע. החלקתי את אייקון השיחה הצידה באצבע בוטחת, ואמרתי מן ‘הלו’ כזה, שמראה שאני מתפלא על פשר השיחה, אך שומר על נימה ידידותית מסוימת, כזו שאומרת: גם אם לא ציפיתי מראש, הרי אני נכון לסייע בכל מקרה.
“אביהוא?” שאל קולה של אימי ממעמקי הפלאפון.
“כן, אמא.” עניתי בקולי שלי, כדי שתדע בוודאות שזה אני שמדבר איתה.
“נכנס לבית חתול עם קרציות, תוציא אותו בבקשה החוצה.”
הבטתי לצדדים בהשתאות, לא ראיתי שום חתול עם קרציות.
“אמא אני לבד בבית, במטבח, ולא ראיתי שום חתול נכנס לבית, מה גם…” – עצרתי לרגע, הלכתי מהר מהמטבח אל הכניסה, כן, הדלת סגורה – “מה גם שהדלת סגורה.”
“טוב, אם אתה אומר.” נאנח קולה בהשלמה, מבין שכנראה אין אף חתול עם קרציות בבית. “להתראות.”
מבט חטוף לאחור הזכיר לי שדלת ארון הכלים פתוחה, ולא לחינם, אני באמצע לחפש מסננת. חזרתי אל ממלכת הארון החשוכה, האבירים הביטו בי בשוויון נפש, אוצרים את סודם עמוק בפנים. רגע, עמוק בפנים? נדמה לי שעליתי על הסוד הקטן שלכם, אבירים לא זהירים. הוצאתי ערימת סירים אחת החוצה והרמתי סיר – סיר. כמו שחשבתי, המסננת התחבאה לה בין שני סירים רחבים. החזרתי את הסירים לארון בחיפזון מה – לא רציתי לבשל את הנודלס יתר על המידה – ושבתי עם המסננת אל השיש, כשכתם אפור בקצה שדה הראייה שלי גרם לי להיעצר ולהביט הצידה. ושם, אתם לא תאמינו, ישב על גרם המדרגות שמוביל לקומה השנייה, בערך על המדרגה החמישית או השישית, חתול עם פרווה אפורה ופרועה, עיניו הירוקות התבוננו בי בשלוות נפש. כמובן שניתרתי ממקומי ופלטתי צעקה שלא הייתה מביישת זמרת אופרה רוסית.
“מה לעזאזל? איך אתה הגעת לשם?” קראתי אל חלל החדר. החתול המשיך להביט בי באותה הבעה אטומה.
“הממ.. מגב או מטאטא..” הרהרתי לעצמי בקול.
“אף לא אחד.” סנט בי החתול. החתול? החתול!
“שד!” צווחתי לעברו, מושיט את ידי לאחור, מחפש את המלחייה.
“לא שדים ולא שער” אמר החתול, “אני איצקו בובליל חתול הרחוב השכונתי שלך.”
“איצקו בובליל?” שאלתי, לא מאמין.
“איצקו בובליל האחד והמיוחד.” הנהנן החתול.
“ויש לך קרציות?” שאלתי, משחיל את המלחייה אל כיסי, מוכן לכל מקרה.
“קרציות?” שאל איצקו בובליל בטון נעלב.
“בוא” אמרתי והרמתי את כפות ידיי לעברו, “תראה איך אתה נראה.”
“אני אתעלם מגסות הרוח שלך, רק כי אני אורח בביתך, מה שבעצם הופך את זה לגרוע יותר, כלומר את גסות הרוח שלך, כלומר היא גרועה יותר כשחושבים על זה.”
“אני בהלם מזה שאתה יכול לחשוב בכלל.”
“אם אתה רוצה לשרוד ברחוב שבע שנים ושלושה חודשים, כדאי שתבין איך לחשוב.”
“מכבד אותך על זה.” הנהנתי לעברו בכבוד. “האמת היא ששאלתי אותך למה יש לך קרציות, טוב, אתה לא תאמין.”
“אין דבר בעולם שלא אאמין לו, חוץ משקר, רק לשקרים אני לא מאמין.”
“טוב, זה לא שקר, אמא שלי התקשרה אליי לפני דקה וחצי בערך, ושאלה אותי אם חתול עם קרציות נכנס לבית, עניתי לה שלא, ואז, דקה וחצי לאחר מכן – בום!” ספקתי את כפיי, מה שגרם לפרוותו של איצקו בובליל לסמור שלא ברצונו, “והנה אתה יושב על המדרגה החמישית או השישית, צופה בי.”
איצקו בובליל חשב על זה לכמה שניות, פניו התמתחו והתכווצו מרוב מחשבה, אך הם התיישרו לבסוף כשהגיע אל מסקנה.
“אז בגלל זה אתה חושב שיש לי קרציות?”
“כן!” קראתי בהתלהבות.
“טוב, אולי יש לי קצת, אבל זה לא משהו ששווה לדבר עליו.”
הבטתי בו באי אמון. “אז יש לך קרציות?”
איצקו בובליל הביט מטה והיה ניכר שנושא השיחה אינו נעים לו כלל. “אתה יודע איך זה, נו, כשאתה נולד ברחוב, חי ברחוב, ומתקלח בחול של אתר בנייה. אז קורה מה שקורה. כלומר – מה שקורה הוא שאתה מקבל קרציות וזהו זה.”
“אז תעוף לי מהבית!” שאגתי לעברו. “אתה עוד תפזר לנו פה קרציות בכל מקום!”
“אממ רציתי להסתלק מפה באמת, אבל חשבתי אולי נשב על פרוסת פסטרמה ברביקיו לפני כן…”
“אם אני אביא לך פרוסת פסטרמה, אתה תצא בשקט מהבית?”
“סביר להניח שכן, רק שיהיה ברביקיו.”
“יהיה ברביקיו.”
שנינו הבטנו זה בזה בדממה לשעה קלה.
“נו?” שאלתי בקוצר רוח.
“נו?” שאל אותי איצקו בובליל בחזרה.
“אתה לא מתכוון לצאת?”
“אתה מתכוון לפתוח לי את הדלת?”
“אה, נכון.” הודיתי והלכתי אל הכניסה, איצקו בובליל ירד מהמדרגות והלך אחריי, שומר על מרחק מסוים ביננו, כנראה בגלל ההערה על המגב והמטאטא. פתחתי את הדלת לפניו והחוותי בידי החוצה, הוא התבונן בי ויצא החוצה, מתיישב על יד הדלת בציפייה.
“רק רגע.” אמרתי ומיהרתי אל המטבח, שלפתי משם שתי חבילות פסטרמה, הנה, זה הברביקיו. שלפתי פרוסה אחת ומיהרתי איתה אל הדלת, איצקו בובליל הביט בפסטרמה כמהופנט. זרקתי אותה לעברו, היא נחתה קצת מאחוריו, מועכת כמה נמלים מסכנות. לאיצקו בובליל זה לא הפריע בכלל, הוא התנפל על הפרוסה ואחז אותה בפיו בעודו מביט בי בחשדנות – למרות שאני הענקתי לו אותה! – כשאחז בה מיהר לרוץ אל מתחת לרכב של השכנים, שם סעד את ליבו, מלקק עשר אחוז פסטרמה ותשעים אחוז ריצפה בכל לק.
אתם חושבים שזהו סוף הסיפור? אבל המוזר ביותר עוד לא קרה – כשאמא שלי חזרה הביתה, שאלתי אותה על שיחת הטלפון שלנו לגבי החתול, והיא טענה, כן כן, תקשיבו טוב, שהיא כלל לא התקשרה אליי היום!
