פרק ראשון: המועצה.
“עלה בדעתי לברוא לנו אדם. נציג שלנו בעולם שעוד לא ממש מוכן” התוכניות היו גנוזות אצלו כבר בכונן. היתה סקיצה, שרטוטים, אלפי שנים של חישובים, תכנונים, ניסויים. חלקם מוצלחים, חלקם מוצלחים פחות.
“הפעם זה חייב לעבוד” אמר יהוה, אקא, אלוהים. זה תלוי באיזה ניקוד או ארבע אותיות שמו מנקדים. הניקוד הוא התו המוזיקלי. נקודה למעלה, דין. מעטים יודעים. שמות רבים רבים לאותו עתיק יומין.
הרבה ידעו על הפלישה. השמועות על הפלישה ההולכת וקרבה היו עובדה ידועה. הקרב על המפתח, הקרב על ההר, היה קרב ישן נושן. . דורות דורות של מלאכים סיפרו עליו, כתבו עליו שירים. זה כתוב בספרים. קרב האחים. תאומים.
האחר, סירב לוותר על הירושה, טען לכס הבכורה. מצידו האחר של האינסוף, נשף ליהוה בעורף. וכל נשיפה שלו – שריפה של ממש. אש מכלה. כל חלקה טובה. ההורים, כל כך עתיקים, עתיקים מהאינסוף עצמו, לא ממש השאירו צוואה מסודרת. האחים גדלו כל אחד לתפארת, של הנצח וההוד של עצמו. אין כאן טוב. אין כאן רע. זה הקרב על המפתח. על הכתר עצמו. ראשית חכמה.
יהוה שלף דיסק און קי, הכניס לשקע של השקע הוירטואלי. על המסכים התחילו לרצד אותיות. האותיות הפכו למספרים, מספרים לתווים. פריטים, פרטים, מקומות, פרטי פרטים, כרוכים כולם בספר ובו חמישה כרכים. דף אחר דף. ספירלה מטורפת של אירועים. עד לאותו קץ הימים. אינסוף נמשך מכל אות. לכל אות אינספור של צירופים. והכל הולך אחרי הניקוד אותה מנקדים. שפת סתרים. לכל דף עמוד, צד אחורי. אחד כזה שכתוב בדיו סתרים. רואים אותו רק אם ממש מרטיבים, בדרך זו או אחרת. כל אחד והדרך שלו. מי בסקס, מי ביין, מי בסם, מי בים. אבל זה שם. לא שחור על גבי לבן. אבל קיים. כמו מציאות נפרדת. רפליקה מטורפת של העולמות העליונים כולם. עולם בתוך עולם. ובמרכזו הר. ובתחתית אותו ההר- המפתח. של העולמות כולם. וסביבו בני אדם. יצורי כלאיים. משובטים. חציים אלוהים בעצמו, חציים מלאכים כמותם, וחלקם פשוט בשר ודם.
“המפתח” היו קולות מתחששים.
“זה גאוני”
“זה לא אמיתי”
“זה בטח יצליח”
המלאכים. בפנים קפואות. לא מתפעלים. לא באמת מגיבים. צופים. שותקים. אין להם תכלית אחרת.
“מה אומרים?” שאל אותם המלך. היחיד שהם מכירים. אם יכלו להרגיש, ייתכן והיו מרגישים נבגדים.
“מי זה בן האלוהים?” לרגע הם הרגישו ממש מיותרים.
“מי זה אותו האדם?”
“זה האחד. בצלמנו- דמותנו. הוא את העבודה השחורה יעשה בשבילנו”
“מה הרעיון?” שאל חייל גדוד שמונה מאתיים ואחד. יש אומרים סמוי, מושתל. הם לא טועים. באותו הרגע ממש נשרף. חזר לענן האחסון ממנו נוצר. אין כאן מקום להוריד את המורל.
“זה גוף היברידי. לא הכל אצלו עובד על חשמל”
ובו הרגע, באותה הנשימה, יצר יהוה את הזמן. והציר נחצה לשניים- זה שלפני. וזה שאחרי. כי לא על חשמל לבדו יחיה האדם. הוא צריך קצת זמן. מבריאת העולם ועד קורח. הכל עבורו כבר היה מוכן. אפילו האדמה תפצה את פיה. הכל מסונכרן. ואין סנכרון בלי זמן.
