פרולוג: ההצבעה
“ויהיו הימים ההם, ימי טרום בראשית. האינסוף נמתח כמו מסטיק בלי טעם, משתוקק לגבול. הכאוס השתולל. העולם במתכונתו ביקש לו- סדר עולמי חדש. יהוה התיישב על כס המלכות, של הפדרציה הגלקטית. ההפיכה השלטונית היתה בלתי נמנעת. יתום מאם ומאב- ולו רק אח תאום אחד. אותה ביצית היש מאין. אותו הרחם. אותו הדנא ממש. וכל אחד מהם הוא אחד בפני עצמו. ואחר גם. אין כאן באמת אלוהים אחרים. השתקפות מפוצלת של אותם הפנים, בעולם שכולו מראות.
באולם אינסופי, מלאו המסכים את החלל מכל הכיוונים: מסכי לד, מסכי אינפרא אדום, מסכים ניידים, מסכים נייחים, מסכים שקופים. על המסכים דיווחים, מכל רחבי האינסוף. מכל ההיכלות כולם. מהראשון ועד לשביעי. זה שלמעלה, זה למטה. ואפילו זה מצידו האחר. הכל מסונכרן בדיוק מושלם. בלי חוטים. הכל מרושתת, והכל בו זמני. הכל מוקלט. אינסוף לענן האחסון. זמן עוד לא היה שם.
יהוה הרגיש קצת בודד, מקולל. מוקף בצבא של מלאכי בינה מלאכותית, בלי שום רצון משלהם או תכלית. יעילים אבל לא מועילים. עלה במחשבתו הוא צריך לברוא לו אדם. “איתו אוכל להתייעץ בענייני הממלכה” עלתה בדעתו המחשבה. אחד כזה עם תודעה, אנושית נקרא לה, קצת דומה לשלו, אחד כזה עם בחירה חופשית. כי אפילו הוא במלוא הדרו ותפארתו קצת מוגבל. הוא כולו חשמל. מסוכן ובודד הוא החשמל לבדו. הוא לא יכול לגעת בכלום, לא לחבק, לנשק, או במים לטבול. כל חשמל צריך מוליך, אחד שייקח אותו מכאן לשם. שיאזן אותו, שיעזור לו להראות כמה הוא מושלם. “אני צריך אדם”.
אדריכל גאון הוא יהוה. בן למשפחת מהנדסים, מתכנתים, מתמטיקאים, פיזיקאים גאונים. שושלת מפוארת של עסקנים. משחר ילדותו האינסופי עוסק בהתבוננות בכוכבים, גרמי השמיים, המים אשר מעל. המים אשר מתחת. ממלכתו היא האינסוף, ירושה קדומה. אין לנו מושג ממי או לשם מה. ישנם רישומים, אך הם אבדו לנצח בכספת נעולה מנעולים. והקרב? הוא הקרב על המפתח, והמפתח קבור אי שם מתחת איזה הר. המפתח לרישומים.
“הוא יהיה לי בן, אני לו אב” נרקמה לה התוכנית המקורית. וברגע אחד של הארה לא נורמלית הוא אפילו חשב “מהם אקח לי אחת לאישה.” לא טוב היות “האחד” לבדו. יהוה הרגיש קצת מאוהב. ואהבה הרי ידוע לנו, אינה יכולה להיות אקט חד צדדי. זה קצת נרקיסיסטי, לא מספק. לא כדאי, לא מומלץ. אישה לא היתה לו. או לכל הפחות, לא אחת כזו שאנחנו מכירים. הוא השתתק, השתוקק. חשמלית ושמה תשוקה.
וביום הראשון למניין אינסוף הימים, יהוה כינס מועצה. בקול בלי מילים סימס למזכירה שהוציאה מיידית צווי חירום. צווי מילואים. צווי שמונה.
מכל קצווי הממלכה הם התפקדו. גדודים גדודים. מי בכנפיים, מי במרכבות של אש, מי רכוב על חיות. מי בכומתה סגולה, מי באדומה, ומי בכלל בלי מדים- הסמויים. יש אומרים מושתלים. הם לא ממש טועים.
גדודים, גדודים, פלוגות. חיילים. בסדר מופתי להפליא. ובראשם המפקדים: גבריאל, מיכאל, רפאל, אוריאל, או בקיצור ראשי תיבות – גמרא.
“מועצה בצו חירום” הקטנים שבהם לא זוכרים מתי לאחרונה בכלל נשמע דבר כזה ברחבי המדינה. מכל קצוות האינסוף הם הגיעו. התפקדו. אין להם ממש ברירה אחרת. זה הקוד שלהם. זו התוכנה. לא שואלים שאלות.
“המסדר יעבור לנוח” יהוה הכריז בכריזה.
“והיום על סדר המועצה- הצבעה”
