“המכתבים של לירה” – שיחות הלילה
הלילה היה המקום שבו שנינו קיבלנו אומץ.
אולי בגלל שהעולם נרגע,
אולי בגלל השקט שהסיר שכבות שאורות היום חייבו ללבוש.
זה התחיל בטון רך, בהודעה קצרה – “ערה?“
לא הייתה שם דרישה,
רק יד מושטת באפלה.
הייתי עונה – “כן“
ואז הכול פשוט … נפתח.
שאלת על היום שלי,
לא מתוך נימוס,
אלא כאילו כל פרט קטן הוא חלק ממפה שהסתקרנת לחוש.
דיברנו על פחדים, על דברים שאנשים אחרים לא היו טורחים להקשיב,
על מחשבות שמופיעות, בדרך כלל רק אחרי חצות.
ולפתע –
זה לא היה “אני ואתה”
זה היה “אנחנו“,
מבלי שאמרנו את המילה.
שיחות הלילה הפכו להרגל,
למקום שאליו חוזרים.
מקום שלא ניסינו להרשים,
אלא להיפגש בין המילים.
שני אנשים,
שנשמו אחרת מהרגע שהקול נכנס לחייהם.
אהבה שהתחילה במבט,
ונבנתה לא בנגיעה,
אלא ב-2 בלילה ובהקשבה.
כתבתי כדי לזכור איך זה הרגיש,
לירה
(מתוך הפרויקט “הסנונית חוזרת הביתה” – ניתן למצוא יצירות נוספות באינסטגרם)
