“תכף יחשיך לגמרי.” קבע חברי הטוב, ואכן, פרפרי לילה ריחפו בתוך אלומות האור שצצו מכל עבר. ירדנו בשביל בטון ישן אל מה שנראה כמו דרך ללא מוצא, פסענו בשתיקה, בוחנים את החצרות והבתים שמשני צידנו. כעבור זמן מה נעמדנו מול שיחים גבוהים, שסימנו את סוף השביל.
“מה נעשה?” שאלתי בקול. חברי הטוב משך בכתפיו, “מה כבר אפשר לעשות?”
הערב הפך ללילה, אנחנו לא מכירים אף אחד, אין לנו איפה לישון. חברי הטוב נשען על עמוד חשמל מעץ מחורץ, משלב את ידיו על חזהו. הבטתי סביב, על ידנו הייתה גדר עלובה, שקועה באדמה ונוטה לצד מסחף הגשמים. מעבר לה, עשב יבש ולא גזום עיטר חצר מרובעת, שבמרכזה עמד בית קטן ומצהיב מרוב שמש. אור חלוש בקע מן החלונות וצייר צורות מפחידות על השיחים הגבוהים שלידנו. משהו בבית הזה בלט לעין, בחלקו האחורי עמדה סככת עץ שקיר גבס לבן סגר מן הצד, הקיר נראה נוצץ ליד קירות הבית המתקלפים. תהיתי לעצמי מה נמצא מעבר לו. משהו התגבש בתוכי, חסר צורה ורועד. “יש לי רעיון” פלטתי לפתע.
חברי הטוב הביט בי בסקרנות, צופה במילים מטפסות מתוכי החוצה.
“מה אם נקפוץ מעל הגדר הזאת, נתגנב לאחור, ונראה אם אנחנו יכולים לישון מתחת לסככה הזאת?”
הוא התנתק מהעמוד החשמל וסב לאחור כדי לסקור את החצר ואת הבית. “אתה חושב שנוכל לקפוץ מעל לגדר?”
הנהנתי בחיוב, השיפוע של הגדר הנמיך את גובהה משמעותית, עם תנופה מספקת יהיה אפשר לנתר מעליה בקלות.
“אוקיי, אבל אז מה? פשוט נישן בחצר של מישהו עד הבוקר?” תהה חברי הטוב במצח מקומט.
סקרתי את הסמטה השוממת, לא ראיתי נפש חיה מלבד פרפרי הלילה. הטיתי את ראשי הצידה וכריתי אוזן, צללתי אל תוך דממה, רק צרצורי חרקים הפרו אותה מעת לעת.
“יש לך רעיון יותר טוב?”
הוא חשב על זה לרגע, ידו אוחזת בסנטר, עוזרת להחזיק את הראש במקום. “בינתיים אין לי, אני מניח, אבל אנחנו מסתכנים כאן.”
“יש לנו את החופש לסגת לאחור מתי שנרצה, וזה יהיה יותר טוב מלישון על ספסל.”
היה נראה שהוא משתכנע, צעדתי שלוש צעדים לאחור, והסתערתי אל עבר הגדר.
נחתתי על העשב היבש, והתכופפתי. אני וחברי כרינו אוזן, הרחוב נשאר שומם כשהיה.
“יאללה” לחשתי, “קפוץ.”
הוא היסס לרגע, ואז בתנועה גמישה, חתולית כמעט, זינק מעבר לגדר ונחת על ידי.
“יופי,” לחשתי, “אל תשכח להביט לאחור מדי פעם.”
פילסנו דרך בעשבים היבשים, אורות הבית הבהבו מעת לעת, חוץ מהם דבר לא הסגיר את קיומם של דרי הבית. רעש פתאומי הקפיא את דמי, חברי השתופף וכמעט שנשכב על הקרקע, עצרנו את נשימתנו ולא הנענו שריר. פלטתי אנחת רווחה, “זה רק חתול” לחשתי לחברי בנימה מבודחת. חתול שמפלס גם הוא את דרכו בין העשבים, לא משהו ששווה להיבהל ממנו.
“בגלל חתול כמעט עשיתי במכנסיים,” לחש חברי הטוב, “אתה בטוח שזה רעיון טוב?”
“אני כבר לא בטוח, אבל אני מקווה שכן.”
חברי הטוב נאנח, הוא כבר התרגל לשיגיונות שלי. ובאמת, סקרנותי גברה ככל שקרבנו לבית. הסככה, סודותיה שמורים מאחורי קיר לבן, השקט, קצה הדרך ומה שנמצא מאחורי הסוף, הכל תמוה להחריד, אני חייב לפתור את החידה הזאת. כמעט הגענו אל הקיר הלבן, שלחתי לעברו כף יד מהססת, הוא היה קריר למגע, ניתקתי את כף ידי ממנו והבטתי בה, אבק לבן כיסה אותה, הקיר הזה חדש. חברי בחן אותי מן הצד, סימנתי לו בידי, הגיע הזמן לאגף את הבית, אל הצד האחורי. גם מאחור הסככה נסגרה על ידי קיר גבס, הקיר היה חלק וחסר חלונות. סקרתי את כל החזית האחורית, בשליש האחרון צבע הקיר השתנה לצהוב, חלון מרובע קובע בגובה כתפיים, לא יכולתי לראות אם הוא סגור או מסורג.
חברי טפח אל כתפי, הטיתי אליו אוזן, “כנראה שלא נישן הלילה מתחת לסככה.” לחש לאוזני.
הנהנתי וסבתי אחור כדי ללחוש לו באוזנו, “אבל אולי המזל מחייך אלינו, חיוך רחב יותר משחשבנו.”
מצחו התקמט כמו תמיד, “אתה לא מתכוון…”
“אבל אולי כן.” קטעתי אותו ושלחתי את זרועי לפנים, מצביע על החלון המרוחק.
הוא נד בראשו לשלילה, “זה כבר יותר מדי בשבילי.”
“אני לא אומר שנעשה את זה לא משנה מה, אני רק רומז שזאת אופציה שכדאי לבדוק.”
“כבר היה עדיף לדפוק על הדלת כמו בני אדם ולבקש מיטה לישון עליה.”
חשקתי את שיניי, הוא צודק.
“אבל מה לגבי הסככה?”
“מה איתה?”
ליטפתי את הקיר הלבן וסקרתי אותו מלמעלה למטה.
“מה היא מחביאה?”
גבותיו של חברי הטוב טיפסו במעלה מצחו, “מה היא כבר יכולה להחביא? רהיטים ישנים, אולי ערסל וכמה מטאטאים.”
“אז למה לסגור אותה בקירות?” הקשתי.
“אולי בשביל פרטיות?”
“ולשם מה בני האדם המציאו את הפרטיות, אם לא כדי להסתיר את התועבות שלהם?”
חברי נרתע לאחור, “אתה חושב שהם מסתירים כאן זוועות?”
מתחתי את גבי שהחל לכאוב מההליכה השפופה, “בוא ננסה לגלות.”
הוא נאנח בהשלמה, המשכנו להתקדם הלאה, אל החלון המרובע.
