כשאילון מאסק הכריז שעד שנת 2035 תוקם המושבה הראשונה על מאדים, פרצו בבית המדרש צחוקים.
“וכי סוחר המכוניות הכושל הזה,” אמר אחד הלייצים “יצליח איפה שכל סוכנויות החלל נכשלו?”
אבל זונדל לא צחק.
עיניו התמלאו דמעות.
הוא הכיר פסוק או שניים.
“הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.”
אם כך, הרהר בינו לבין עצמו, המצוות שייכות לארץ. ומאדים הרי הוא שמיים.
והרי שנים ארוכות אני נושא על כתפי איסורים, חומרות, ספקות וייסורי מצפון. אך אולי משמים שלחו לי מסר שכל אלה יסתיימו במרחק של חמישים ושישה מיליון קילומטרים.
למחרת מכר את מכוניתו, רוקן את חסכונותיו, ורכש מקום ברשימת המועמדים לטיסה הראשונה למאדים.
אלא שכאשר זונדל נחת שם, ציפתה לו הפתעה.
בין מקימי המושבה היו כמה מבחירי ישיבת אור זרוע הישיבה שבה למד.
הם כבר הספיקו להקים בית מדרש זמני, מקווה מאולתר, ולפתוח חקירה בשאלה אם כיפת המגורים נחשבת לאוהל לעניין דיני טומאה.
כי מסתבר היה שהרב הגאון יצחק פסחובסקי, יבדל לחיים טובים וארוכים, כבר הקדים אותו בכמה חודשים.
בתשובה הלכתית עבת כרס קבע שאין שום מקום להקל במאדים.
אדרבה.
הרי נאמר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.”
אם הארץ ניתנה לבני אדם, אפשר להבין מדוע התורה התחשבה בחולשותיהם.
אבל בשמים?
השמים הרי שייכים לה’.
נמצא שכל הדר במקום קדושה
חייב לנהוג בקדושה יתרה,
ולהחמיר בכל ספק ספיקה.
שכן אין זה ראוי שבתחום מלכותו של הקב”ה ינהגו בהיתרים המקובלים בארץ.
