רציתי לכתוב משהו על הלב שלי, אבל הוא עמוס באהבה וכאב, ואז הוא מוצף, ואז הוא לא יודע לתרגם את עצמו, ואני מאבדת את עצמי לתוך אשליה. אשליה מתוקה מדי, הלב רוצה לא להרגיש שום דבר. לפעמים זה קל מדי להישאב לריקנות. היא נעימה, לא בוגדת בך, היא תמיד באותו מצב, ריקה. ממתינה לשום דבר. והלב, כשהוא אוהב הוא תמיד מתאכזב, כואב, מצפה, רוצה, משתוקק, מרצה, בוכה, מכאיב, סעמק כמה מכאיב. ואני לא חושבת שזה רק איבר שמזרים דם, הוא מאוהב, רוצה להריח אותה, והכל כל כך מסובך.. והלב מתמכר לזה. לבעיות, לאהבה מורכבת. ואני רוצה לעקור את הלב הזה. כי אני שונאת לאהוב. אהבה זו חולשה. זה מקום להכאיב לך. זה מקום לאבד את עצמך. זה לאבד את הכוח של הריקנות שלך. פשוט, למה היא כל כך יפה? ולמה היא כל כך אוהבת אותי? ולמה אני כל כך צריכה אותה? ולמה כל העולם נגד? ולמה הלב שלי לא מפסיק עם הכאב? אפשר להתקפל רגע? תעירו אותי כשהכל נגמר, כשהם מפסיקים להכאיב ללב החלש שלי. אני לא רוצה להיות ערה כשהם מכאיבים עם השקרים שלהם. אבל אני גם שונאת כשאני מוותרת על הרצונות של הלב.כוסאמק עם החרא הזה שכולם מחפשים.
אהבה -את השטן.
