עמוק בתוך יער צפוף, בקרחת יער קטנה, צמח לו פרח יפהפה.
עלי הכותרת שלו נצצו בכל צבעי הקשת, ובכל לילה הפיץ אור רך ועדין שהאיר את היער כולו.
אבל הדבר המופלא ביותר היה שהפרח ידע לדבר עם בעלי החיים.
בכל ערב התאספו סביבו חיות היער הקטנות. הן שיחקו יחד, סיפרו סיפורים ושרו שירים לאורו החמים. הן אהבו את הפרח כל כך, עד שנתנו לו שם מיוחד:
פרח הקסם.
לא הרחק משם, בקצה היער, חי טווס יפהפה.
נוצותיו זהרו בשלל צבעים, והוא היה משוכנע שהוא בעל החיים היפה ביותר ביער.
בכל יום פרש את זנבו המרהיב ואמר בגאווה:
״אני בעל החיים היפה ביותר ביער!
היופי שלי הוא מה שהופך את היער הזה למיוחד.
לכן עליכם להביא לי אוכל בכל יום!״
וכך היו בעלי החיים מביאים לו פירות, זרעים ואגוזים.
אבל הכול השתנה כאשר פרח הקסם הופיע.
בכל ערב החלו בעלי החיים להתאסף סביב הפרח וליהנות מאורו היפה.
לאט־לאט הם הפסיקו להביא אוכל לטווס, ולא עבר זמן רב ואף אחד כבר לא בא לבקר אותו.
הטווס כעס מאוד.
״הכול באשמת פרח הקסם המטופש הזה!״ התלונן.
ומיום ליום הלכה קנאתו וגברה.
בוקר אחד ניגש הטווס אל פרח הקסם.
הפרח הביט בו בחיוך חם ושאל:
״שלום לך, טווס. למה אתה נראה עצוב כל כך?״
״אני לא עצוב! אני כועס!״ קרא הטווס.
״פעם כולם העריצו אותי, ועכשיו כל מה שהם עושים הוא להסתכל עליך!״
הפרח השיב ברוך:
״אי אפשר לזכות באהבה ובכבוד בכוח.״
אבל הטווס סירב להקשיב.
הוא היה בטוח שפרח הקסם אשם בכך שבעלי החיים כבר אינם מתייחסים אליו.
בהתקף של כעס הוא שבר את גבעולו של הפרח וברח עמוק אל תוך היער.
באותו ערב ירדה עצבות גדולה על היער.
כשהלילה הגיע, האור המוכר נעלם.
הארנבונים הקטנים פחדו.
הסנאים היו עצובים.
אפילו הציפורים הפסיקו לשיר.
בתחילה הטווס דווקא שמח.
״עכשיו בעלי החיים יחזרו להעריץ אותי!״ חשב לעצמו.
אבל גם לאחר שהפרח נעלם, בעלי החיים לא התחילו להעריץ אותו.
להפך, הם נעשו עצובים עוד יותר.
ואז נזכר הטווס בדבריו של פרח הקסם:
״אי אפשר לזכות באהבה ובכבוד בכוח.״
לראשונה בחייו הוא הבין כמה טעה.
למחרת עמד הטווס מול כל בעלי החיים ואמר:
״אני מצטער.
הרסתי את פרח הקסם מפני שקינאתי בו.״
בעלי החיים הופתעו, אך הם ראו שהוא באמת מתחרט על מעשיו.
יחד הם הלכו אל המקום שבו צמח פעם פרח הקסם.
לצד הגבעול השבור נח זרע קטן.
״תראו!״ קרא ארנבון קטן.
״פרח הקסם השאיר אחריו זרע!״
בעלי החיים שתלו את הזרע בזהירות.
הארנבונים הביאו מים.
הסנאים תחחו את האדמה.
הציפורים שמרו על הזרע.
ובכל יום היה הטווס הראשון שהגיע כדי לטפל בו.
ימים רבים חלפו.
לבסוף בקע מן האדמה נבט ירוק קטן.
בעלי החיים הריעו בשמחה.
ומיום ליום הלך הנבט וגדל.
ואז, בלילה קסום אחד, פרח הקסם פרח מחדש.
עלי הכותרת שלו זהרו בכל צבעי הקשת, ואורו הרך שב והאיר את היער כולו.
חיוכיהם של בעלי החיים חזרו, והיער שוב התמלא באור ובשמחה.
מאותו היום הבין הטווס שאהבה וכבוד לעולם אי אפשר להשיג באמצעות גאווה או כעס.
ומדי ערב הצטרף אל שאר בעלי החיים תחת אורו של פרח הקסם, שם שיחקו יחד, צחקו וחיו באושר.
כתוב תגובה
כתוב תגובה
