אידן התקשר לאשתו, שירה, כדי לבשר לה בהתרגשות שהתקבל לעבודה חדשה.
עד לאותו יום היו לו חיים שלמים בדרום הארץ – בית משלו, עבודה קבועה ושגרה טובה. אבל מתקפת הטרור הנוראה של אוקטובר 2023 שינתה הכול. ביתם נהרס, והם נאלצו להימלט לירושלים יחד עם שני בניהם.
ברגע אחד איבד אידן את כל מה שבנה בעמל מאז שהיה בשנות העשרים לחייו. ובכל זאת, הוא לא הרשה לעצמו להישבר. כל עוד שירה והילדים ניצלו ונשארו בחיים, היה לו על מה להודות. מאז עבד בכל עבודה שמצא, רק כדי לפרנס את משפחתו בכבוד.
לפני זמן קצר הגיע לבקר אותו חברו הוותיק, יוסי, וסיפר לו שמחפשים נהגים בחברת אלקטרה אפיקים. הוא הציע לאידן להצטרף, וכך בדיוק התחיל היום הראשון שלו בעבודה החדשה.
בשעות הבוקר היה אחראי על קווי ההסעות, ובערבים נהג בקו שבין ירושלים למעלה אדומים ולמעלה משם, עד מִצְפֵּה יְרִיחוֹ.
כל נוסע שעלה לאוטובוס היה מחייך ומברך אותו.
״בוקר טוב.״
״צהריים טובים.״
״ערב טוב.״
וכשירדו מהאוטובוס, כמעט תמיד אמרו:
״תודה רבה.״
״שיהיה לך יום נעים.״
״ערב טוב.״
״נסיעה טובה בהמשך העבודה.״
המחוות הקטנות האלה חיממו את ליבו בכל פעם מחדש.
בסוף המשמרת האחרונה היה חוזר הביתה, ושירה הייתה מקבלת את פניו בחיוך. שני בניו היו רצים אליו בהתלהבות, כאילו לא ראו אותו ימים.
לאט־לאט התרגל אידן לשגרת חייו החדשה. הימים חלפו, העבודה נעשתה טבעית יותר, והוא כבר הרגיש ממש בבית מאחורי ההגה.
אבל מאז שהתחיל לעבוד בקו הזה, היה דבר אחד שלא הפסיק לעורר את סקרנותו.
זקן אחד.
מדי ערב, כשהיה מגיע לתחנה כדי לצאת לנסיעה האחרונה של היום, היה רואה אותו יושב לבדו על הספסל, נשען על מקלו ושקוע במחשבות.
כשהאוטובוס היה עוצר והדלתות נפתחות, הזקן היה קם באיטיות, עולה בשקט ומתיישב תמיד באותו המקום — במושב הראשון, סמוך לדלת.
לפעמים היו עולים איתו תלמידי בית ספר צבאי, בחורי ישיבה או גברים שחזרו מעבודתם אל משפחותיהם.
אבל היה דבר אחד שאידן לא הצליח להבין.
הזקן הזה…
תמיד עלה על האוטובוס האחרון.
בהתחלה חשב לעצמו:
“אדם בגילו עדיין עובד עד שעה כל כך מאוחרת?”
למחרת ראה אותו שוב.
“אולי הוא מחכה למישהו…?”
אבל מיד נענע בראשו.
“לא… זה לא יכול להיות. הרי הוא כאן בכל ערב.”
כך חלפו הימים.
בכל פעם שאידן ראה את הזקן עולה לאוטובוס, התעוררה בו אותה סקרנות, אך הוא מעולם לא העז לפתוח איתו בשיחה.
עד שלילה אחד, כשיצא שוב לנסיעה האחרונה שלו, ראה את הזקן עולה כרגיל ומתיישב במקומו הקבוע.
הפעם החליט לאזור אומץ.
״אה… גם היום אתה נוסע?״ אמר בחיוך.
״כבר התרגלתי לראות אותך כאן כל ערב. האמת היא שכבר נדמה לי שהנסיעה האחרונה שלי לא מתחילה עד שאני רואה אותך עולה לאוטובוס.״
הזקן חייך.
אידן גירד במבוכה את עורפו והמשיך:
״אתה עדיין עובד? סליחה שאני שואל… פשוט אני רואה אותך כאן כל ערב, אז הסתקרנתי…״
הזקן השיב לו לשלום בחיוך חם.
נראה היה שהוא דווקא שמח שמישהו סוף־סוף פתח איתו בשיחה.
ואז החל לספר את סיפורו.
לפני כמה חודשים איבד את אשתו. מאז עבר להתגורר במִצְפֵּה יְרִיחוֹ, בביתו של בנו הבכור.
הוא ואשתו הכירו עוד כשהיו ילדים. עם השנים החברות ביניהם הפכה לאהבה, ולאחר מכן לנישואים. חמישים ושבע שנים צעדו יחד. ביחד גידלו חמישה ילדים, חלקו אינספור רגעים קטנים וגדולים, ובנו חיים שלמים זה לצד זו.
ואז, ביום אחד… היא איננה.
״לאבד את האדם שחיית איתו חיים שלמים,״ אמר הזקן בשקט, ״זו המכה הכי קשה שאדם יכול לקבל.״
אשתו נקברה בבית העלמין בבאר שבע, אבל הוא עצמו עבר להתגורר במצפה יריחו.
מאז, בכל בוקר הוא קם מוקדם, נוסע לירושלים, ובדרך קונה את הפרחים שאשתו אהבה יותר מכל. משם הוא ממשיך לבאר שבע. כשהוא מגיע לבית העלמין, הוא מניח את הפרחים ליד קברה, מתיישב לידה ומבלה איתה את כל היום. ורק בערב הוא עולה על האוטובוס האחרון בדרך חזרה.
לרגע השתתק. חיוך עדין עלה על פניו.
״בכל ערב, לפני שהיינו הולכים לישון, הייתי מנשק אותה על המצח ואומר לה: ‘נתראה מחר’. כך נפרדתי ממנה במשך חמישים ושבע שנים.
אז גם עכשיו אני נוסע אליה בכל יום, כדי לומר לה שוב: ‘נתראה מחר’.
עד שאפסיק לנשום…
גם הגוף שלי כבר לא מה שהיה פעם. אני מניח שלא יחלוף עוד הרבה זמן… ואז אהיה שוב לצידה.
הפעם… לתמיד.״
אידן לא ידע מה לומר. גם הנוסעים שישבו סביבם הקשיבו בשקט, מבלי להוציא מילה. רק קולו השקט של המנוע ליווה את הנסיעה.
מאחוריהם ישבה אישה אסייתית צעירה, שהאזינה לכל מילה מתחילת השיחה.
כשהאוטובוס הגיע לתחנה האחרונה והזקן עמד לרדת, היא קמה ממקומה וניגשה אליו.
“Excuse me…”
הזקן הסתובב לעברה.
“May I ask your name again?”
לאחר שהזקן השיב לה, היא חייכה ואמרה:
“My name is Bayasa. I’m a writer.”
לרגע היא שתקה, כאילו חיפשה את המילים הנכונות.
“I’ve never heard a story quite like yours. It’s truly beautiful.”
הזקן חייך במבוכה והודה לה.
לאחר מכן ירדו השניים יחד מהאוטובוס והחלו ללכת באותו הכיוון.
אידן הביט אחריהם עד שנעלמו מן העין. ואז סגר את דלתות האוטובוס, התניע את המנוע והחל בנסיעה חזרה.
מאותו ערב הפך הזקן לחלק בלתי נפרד מהנסיעה האחרונה של אידן.
כמעט בכל ערב הם היו משוחחים מעט. לפעמים על מזג האוויר, לפעמים על החיים, ולפעמים פשוט היו מחייכים זה לזה בלי לומר מילה.
יש משפט שאומר שכל אדם שפוגשים בחיים מגיע מסיבה כלשהי.
אולי גם המפגש שלהם לא היה מקרי.
הימים חלפו, והנסיעות האחרונות של היום כבר לא הרגישו לאידן כמו עוד יום עבודה. הן הפכו לרגע קטן שחיכה לו בסוף כל משמרת.
ואז…
ערב אחד, כשהגיע לתחנה האחרונה, הזקן לא היה שם.
אידן הביט סביבו.
אולי הוא פשוט מאחר?
הוא המתין עוד כמה דקות, אבל הזקן לא הופיע.
לראשונה מאז שהכיר אותו, יצא האוטובוס לדרכו בלעדיו.
במהלך כל הנסיעה לא הצליח אידן להשתחרר מהמחשבות.
אולי הוא חלה…
אולי קרה לו משהו…
כשכבר עמד לסגור את הדלתות בתחנה האחרונה, נשמעה לפתע דפיקה מבחוץ.
הוא הרים את מבטו.
חיוך גדול עלה על פניו.
הזקן עמד שם.
ולצידו…
אותה סופרת אסייתית שפגש לפני כמה ימים.
הזקן חייך והציג ביניהם.
״זאת באיאסה. סיפרתי לך עליה.״
באיאסה חייכה אל אידן ואמרה:
“I wanted to write his story.”
היא הביטה בזקן וחייכה.
“At first, he refused. He told me, ‘There is nothing special about my story, my child.’”
הזקן חייך במבוכה והניד את ראשו.
באיאסה המשיכה:
“But later he changed his mind. We spent the whole day together in Be’er Sheva. He showed me the places that were meaningful to them, told me about his wife, and shared many memories from their life together.”
היא צחקה קלות.
“We almost missed the last bus.”
אידן חייך.
כשהזקן עלה לאוטובוס והתיישב במקומו הקבוע, פנתה אליו באיאסה שוב.
“May I ask your name?”
“אידן,” השיב.
היא הנהנה בחיוך.
“Thank you, Idan.”
לרגע שתקה.
ואז אמרה:
“Because… you are part of this story too.”
היא פתחה את המחברת שבידה.
“Would you tell me about yourself?”
אידן חייך.
דלתות האוטובוס נסגרו באיטיות.
האוטובוס האחרון יצא לדרכו.
ובתוכו…
התחיל סיפור חדש.
כתוב תגובה
כתוב תגובה
כתוב תגובה
