פרק שש עשרה: המרוץ לשישי, רוחות אלנבי ותפוח אחד שנזרק
יום חמישי הגיע. זהו השער הבלתי רשמי לסוף השבוע, היום שבו האנרגיה ברחובות משתנה בבת אחת, והציפייה לחופש מתחילה לדגדג לאנשים באצבעות כבר משעות הבוקר. אבל עבורי, היום הזה התחיל במרוץ מורט עצבים נגד השעון. אני גר בנתניה, וכדי להגיע למשמרת בתל אביב אני מסתמך על קווי האוטובוס הבינעירוניים. באותו צהריים, כאילו כדי לבחון את הסבלנות שלי, האוטובוס יצא באיחור ניכר מהתחנה המרכזית בנתניה. ישבתי שם, מביט בשעון הדיגיטלי ומחשב קיצין, מקווה לנס, אבל התנועה על כביש החוף הייתה כבדה מהרגיל – פקקים של סוף שבוע שהחליטו להקדים ולחסום כל נתיב אפשרי.
הגעתי לפאב בנשימה קצרה ובדופק גבוה, בדיוק עשר דקות לפני שהייתי אמור להתייצב רשמית בעמדה שלי. נכנסתי פנימה במהירות, זרקתי שלום לבבי אך חטוף לברמן שכבר היה שקוע בעבודה, וראיתי שכמה לקוחות כבר תפסו את מקומם הקבוע על הבר. הפאב שלנו פותח את שעריו לקהל כבר בשעה ארבע אחר הצהריים, ויום חמישי תמיד מושך אליו את אלה שרוצים להתחיל את הבירה הראשונה של סוף השבוע מוקדם ככל האפשר, עוד לפני שהשמש שוקעת. שאלתי את הברמן אם יש חוסרים דחופים, והוא ישר שלף לי רשימה: “Guy, אנחנו חייבים לימונים טריים ומפיות קוקטייל בדחיפות”. המפיות הקטנות והמרובעות האלה, ששמים תחת כוסות השתייה הקרות כדי למנוע שלוליות על הבר, הן פריט קריטי שנוטה להיגמר תמיד בדיוק כשהלחץ הגדול מתחיל.
בתור הדורמן, התפקיד שלי חורג הרבה מעבר לעמידה בפתח; אני גם הלוגיסטיקן והמוציא לפועל של תחילת הערב. אם חסר נייר טואלט בשירותים, סודה במקרר או אפילו בקבוקי קולה – אני הכתובת. רצתי לסופר הקרוב בפינת הרחוב, העמסתי את הקניות הנדרשות וחזרתי לפאב בזריזות. פרקתי את שקיות הלימונים והמפיות על הבר, וידאתי שהכל מוכן, ורק אז ניגשתי למלאכה הפיזית של הקמת רחבת הסלקציה והמחסומים בחוץ.
המלחמה ברוח ועמודי הסלקציה
באותו ערב השתוללה בחוץ רוח חזקה ובלתי צפויה, מהסוג שמערבל את האבק של אלנבי ומכה בפנים. פעמיים לפחות המשבים העוצמתיים הפילו לי את עמודי הסלקציה הכבדים, שהתגלגלו על המדרכה ברעש מתכתי, כאילו הרחוב מנסה לאותת לי שהלילה הזה הולך להיות מאבק. לא הייתה לי ברירה אלא לאלתר; סידרתי את העמודים והחבלים בצורה שונה מהמבנה הרגיל שלי, בזווית אלכסונית שתוכל להחזיק מעמד מול משבי הרוח העזים שזרמו בין הבניינים.
יום חמישי הוא יום של בשורה ותקווה. אנשים יוצאים מהמשרדים ומהחנויות עם ניצוץ של שחרור בעיניים, והפאב התחיל להתמלא בלקוחות כבר בשעות המוקדמות. התחלתי להזרים את האנשים פנימה בשיטה המוכרת שלי, בקול גדול ובחיוך רחב: “חבר’ה!! אתם מוזמנים אלינו, בואו פנימה!”. כשאני קורא להם ככה, אני מרגיש איך המחסומים הפנימיים שלהם נופלים והם נכנסים למקום במצב רוח מרומם ומצפה. בפנים, המוזיקה כבר נתנה עבודה וקבעה את הקצב, ועל המסכים הגדולים הוקרן המשחק של מכבי תל אביב נגד ריאל מדריד. המתח בבר היה בשיאו; מכבי נלחמו בשיניים על כל כדור, אבל בסוף נוצחו בהפרש כואב של כמה נקודות בודדות. “לא נורא,” אמרתי ללקוחות המאוכזבים שיצאו לעשן בחוץ, “זה רק משחק, ננצח אותם בפעם הבאה”. בחיים, בדיוק כמו על הפרקט, תמיד מחכה לך משחק חוזר מעבר לפינה.
אלנבי: התיאטרון הבלתי נגמר של האנושות
להיות דורמן ברחוב אלנבי זה כמו לשבת בשורה הראשונה של ההצגה המורכבת והמוזרה ביותר בעיר. הרחוב הזה הוא כור היתוך בוער של סיפורים אנושיים, חלקם מעוררי השראה, חלקם מצחיקים עד דמעות וחלקם פשוט שוברים את הלב לרסיסים. יש את ההומלסים הקבועים, שכל תפיסת הזמן שלהם נעצרה על הרגע שבו הם ישיגו עוד שלוק אלכוהול ויוכלו לישון בשקט על המדרכה; יש את המסוממים האומללים שמגרדים שקלים מעוברים ושבים כדי לקנות את המנה הבאה שתשכיח מהם את המציאות; ויש את ה”מוזרים” – למרות שתמיד אני מזכיר לעצמי שכולנו מוזרים במידה מסוימת, כל אחד והחבילה שלו.
אני זוכר מקרה אחד מאותו לילה שצרב לי את הזיכרון ולא נתן לי מנוח. ראיתי אישה אחת, דמות דקה ואבודה לגמרי, מחטטת באינטנסיביות בתוך פח הזבל הגדול שעמד ממש מול הכניסה לפאב בחיפוש אחר שאריות אוכל מזוהמות. כאב לי פיזית לראות את זה מהעמדה שלי. הייתה לי איתי בתיק שקית עם פירות רעננים שהבאתי מהבית, והחלטתי לעשות מעשה קטן של אנושיות. ניגשתי אליה בזהירות, הוצאתי תפוח יפה, אדום ומבריק, והגשתי לה אותו בשתי ידיים: “קחי, בבקשה, תאכלי משהו נורמלי ובריא, לא מהפח הזה”.
היא לקחה ממני את התפוח, הביטה בו לרגע במבט מזוגג, ובלי להסס או להניד עפעף – פשוט השליכה אותו בעוצמה ישר לתוך ערימת הזבל שבפח והמשיכה לחטט. עמדתי שם קפוא, בהלם מוחלט. “למה זרקת אותו? הבאתי לך אותו כדי שתאכלי!” אמרתי בכאב, אבל היא רק מלמלה רצף הברות לא ברור והמשיכה בשלה כאילו כלל לא הייתי קיים. ברגע הזה חלחלה בי ההבנה הקשה שלפעמים העולם של האנשים האלה כל כך שבור ומעוות, שגם יד מושטת בכנות לא יכולה לחדור את חומות הייאוש שלהם.
שני הפנים של אלנבי: יום ולילה
רחוב אלנבי הוא יצור דו-ראשי שמשנה את עורו בכל כמה שעות. יש את אלנבי של שעות הבוקר והצהריים – רחוב תוסס של עסקים, חנויות בגדים ותיקים, בתי קפה מלאים באנשי עבודה רציניים שממהרים לישיבות או למשרדים עם הלאפטופים שלהם. זהו רחוב של יצירה, מסחר ואמביציה ישראלית גולמית.
ואז, כשהשמש שוקעת, הפנים של הרחוב מתחלפות בבת אחת. אלנבי של הלילה הופך לממלכה של ברים, פאבים אפלוליים, מועדוני ריקודים ואורות ניאון צבעוניים שמתערבבים בצללים של השיכורים, ההומלסים והבליינים. זה רחוב קשוח, מלוכלך בפינותיו, אבל הוא מלא בנשמה, במוזיקה ובסיפורים אנושיים שאי אפשר למצוא בשום שדרה מטופחת אחרת. זהו אלנבי – רחוב מיוחד במינו שבו הכל, אבל באמת הכל, יכול לקרות בטווח של מטר אחד.
עוד משמרת עמוסה של יום חמישי הגיעה לסיומה המתיש. נשמתי עמוק את האוויר הסמיך של אלנבי – תערובת בלתי אפשרית של ריח פיצה חמה, בירה שנשפכה ועשן סיגריות – והתחלתי לחשב את המסלול לאוטובוס הלילה חזרה לנתניה. עוד לילה נחתם ביומן שלי, לילה של דרמות ספורטיביות, רוחות סערה ותפוח אחד אדום שנזרק לשווא. ככה עבר עוד לילה בפאב.
