ד שעת לפנת בוקר, השמש התחבאה בין ההרים. גם לה קשה להתעורר. יהודה קם ויצא החוצה להתאוורר. הוא הרים את ראשו בודק שיובל עדיין ישן. לפתע הבחין בסימן משונה על הדלת, סימן טפרים של חיית בר. הוא סובב את ראשו וראה מולו, במרחק מטרים ספורים חיה טורפת החושפת את שיניה.
יהודה התחיל לצעוק ופרש את ידיו בכדי להפחיד אותה. הוא צועק וצורח אבל החיה מתקרבת אליו. הגרון שלו נקרע אבל הוא מרגיש הקלה, לא בכה ולא התאבל על מות אשתו, עכשיו לפני סופו, הזמן הגיע. הוא נפל על ברכיו, מקלל את המדבר ואת החיה המתקרבת. לפתע נשמע רעש חבטה בתוך הביתן, יהודה הפנה את ראשו בבהלה “הילד”, קולות מוזרים בוקעים מתוכה של היאבקות והביתן מתנדנד משמאל לימין. החיה נבהלת מהמתרחש ורצה אל ההרים. יהודה פותח את הדלת הביתן ומגלה את יובל מחייך ומתנשף “נו הברחנו אותה?” יהודה הביא אותו לחיקו והתייפח “אתה ילד טוב אתה”.
בשעת הצהריים הגיע הכיתה לסוף המסלול. המחנכת התנצלה על העיכוב ושאלה את יובל אם נהנה. יובל ענה “כן גם נלחמנו בחיה”. המחנכת הסתכלה אל יהודה במבט של מבוגרים שאומר איזה דמיון יש לילדים. והוא לא טרח לתקן אותה אבל הוסיף ואמר: “מה שמך?”.
