Tel Aviv
באיאסה ניגשה לפח האשפה הקרוב כדי לזרוק את כוס הקפה שסיימה לשתות, אבל משהו שראתה שם גרם לה לעצור בתדהמה. מישהו דחף קופסת קרטון שלמה לתוך הפח, והיא מילאה אותו כמעט לגמרי.
— נו באמת, איזה אידיוט דוחף קופסת קרטון לתוך פח האשפה…
היא עמדה להתעצבן, אבל אז חשבה לעצמה:
— טוב, נו… מתוך כל העובדים שיש פה, איך אני אמורה לדעת מי עשה את זה?
ונכנסה בחזרה פנימה.
באיאסה הגיעה לישראל רק זמן קצר קודם לכן, ובאמצעות חברת כוח אדם התחילה לעבוד בבית מלון בן שמונה־עשרה קומות על שפת הים. במלון עבדו המון אנשים שהגיעו ממדינות שונות מכל רחבי העולם.
מכיוון שידעה רוסית ואנגלית, לא היה לה קשה במיוחד לתקשר עם האנשים סביבה.
והעבודה עצמה… כן, לא רע!
פעם היא הייתה מסתובבת עם מצלמה על הכתף ו־notebook ביד. עכשיו היא הסתובבה במסדרונות המלון עם סל מלא בסבונים ובבקבוקי שמפו לחדרי האורחים.
במלון עבדה גם בחורה אפריקאית בעלת עיניים גדולות. בכל פעם שראתה את באיאסה, היא הייתה ניגשת אליה בחיוך, מברכת אותה לשלום ומתחילה לדבר איתה על כל מיני דברים.
הבעיה היחידה הייתה שהיא לא דיברה אנגלית, אלא רק עברית.
ובאיאסה, שלא ידעה עברית, פשוט חייכה והנהנה בראשה כאילו היא מבינה.
בהתחלה זה קצת הפתיע אותה, אבל מהר מאוד באיאסה הבינה שהבחורה פשוט מנסה לעזור לה.
כבר ביום הראשון היא אמרה לבאיאסה את שמה, אבל השם היה קצת מסובך, ולכן באיאסה החליטה לקרוא לה פשוט קסניה.
ביום העבודה הראשון קסניה קראה לבאיאסה לשבת איתה ליד אחד השולחנות. היא הצביעה על השעון והסבירה לה בתנועות שבשעה 13:00 אוכלים, ואפילו הראתה לה מאיפה לוקחים את האוכל.
יום אחד קסניה הוציאה את הטלפון שלה והראתה לבאיאסה תמונה של שני ילדים קטנים.
— My baby!
אמרה, ואז הצביעה על באיאסה ושאלה:
— Yesh baby?
באיאסה נבהלה ומיהרה לענות:
— No, no! No husband! No baby!
ככה פחות או יותר נראו השיחות ביניהן, וככה גם עברו ימי העבודה.
באיאסה הייתה חדשה לגמרי בישראל, עדיין ירוקה, ורק התחילה לעבוד.
יום אחד נגמר לה הכסף, וגם כמעט שלא נשאר לה אוכל. היא ישבה ודיברה בטלפון עם אמא שלה בעצב.
אבל היא לא רצתה להדאיג אותה.
— אני בסדר. הכול בסדר. את רק תשמרי על עצמך,
אמרה, ניתקה את השיחה ונשארה לשבת שם עוד כמה רגעים.
לפתע שמעה מאחוריה קול מוכר, עם המבטא שכבר הכירה:
— Bayasaa…
באיאסה לא ממש הבינה מה קסניה אומרת, אבל היה די ברור שהיא שואלת אותה אם היא בסדר ואם קרה משהו.
לאמא שלה היא אמנם שיקרה, אבל לקסניה היא לא רצתה לשקר.
היא שפשפה שתי אצבעות זו בזו בתנועה של כסף ואמרה:
— Money, קסניה! Money problem.
נראה שקסניה הבינה.
היא שלפה מכיס בגדי העבודה שלה שטר של 50 שקל, התחילה להסביר לבאיאסה משהו באריכות, נתנה לה את השטר ואמרה:
— רגע, okay!
ואז פשוט רצה משם.
באיאסה הסתכלה על שטר החמישים.
הוא באמת נראה כמו כסף.
כשהגיעה לישראל והחליפה כסף, נדמה היה לה ששטר של 50 שקל היה ירוק. השטר הזה, לעומת זאת, היה חום.
זה נראה לה קצת מוזר, אבל היא הייתה כל כך שמחה שסוף־סוף יש לה קצת כסף, שפשוט הכניסה אותו לכיס.
עד מהרה השעה הייתה 16:00, ובאיאסה סיימה את העבודה ויצאה הביתה.
אחרי שירדה מהאוטובוס, נכנסה למכולת קטנה ליד הבית, לקחה לחם וחלב וניגשה לקופה.
היא הושיטה למוכר את שטר החמישים.
המוכר הסתכל על השטר ומיד אמר:
— Ooh! No, no! This money no good money!
אחר כך מלמל לעצמו בעברית:
— רגע… איך אומרים את זה באנגלית…?
לפתע נזכר.
— Ah, yes! Fake! Fake money! No good!
באיאסה הבינה מיד מה קרה. היא התנצלה וניסתה להחזיר את הלחם והחלב למקום.
אבל גבר ישראלי שעמד לידה וראה את כל מה שקרה ניגש ואמר:
— Don’t worry! I’ll pay.
והוא שילם על הלחם והחלב של באיאסה.
היא בכלל לא ציפתה שדבר כזה יקרה. היא הודתה לו וחזרה הביתה.
למחרת בבוקר באיאסה ניגשה לקסניה, החזירה לה את השטר המזויף ואמרה:
— Ze money no good money!
ואז ניסתה להסביר לה, בעיקר בעזרת תנועות ידיים וכל הגוף, מה קרה לה במכולת.
פניה של קסניה קיבלו פתאום הבעה מוזרה.
— רגע!
אמרה, ושוב רצה משם.
כעבור זמן קצר היא חזרה, והפעם הביאה איתה גבר מאותה מדינה שלה שידע לדבר אנגלית.
ורק אז באיאסה סוף־סוף הבינה מה באמת קרה יום קודם.
למעשה, קסניה כבר אמרה לה יום קודם שהשטר של 50 השקלים מזויף!
ולא רק זה.
היא אפילו אמרה לה לחכות לה בחוץ אחרי העבודה, כדי שתוכל לתת לה כסף אמיתי.
כשנגמר יום העבודה, קסניה הסתובבה וחיפשה את באיאסה במשך זמן רב.
אבל באיאסה, שלא הבינה מילה ממה שקסניה ניסתה להסביר לה, כבר הכניסה בשמחה את שטר החמישים המזויף לכיס ונסעה הביתה.
כעבור כמה ימים נכנסה גם המשכורת הראשונה של באיאסה.
מצחיק, קצת מעורר רחמים, ואולי גם קצת משניהם — איך באיאסה הייתה יכולה לדעת אז שהיום ההוא היה רק ההתחלה של כל ההרפתקאות שעוד חיכו לה בישראל?
כתוב תגובה
כתוב תגובה
