אפילוג לחלום
צעדתי בהשלמה מלאה במרכזו של הרחוב, בעוד הריסות המלחמה מנהלות סביבי מופע פרידה מכל מה שמוכר, כתמונת סיום לסרט אפוקליפטי של פעם. הפיצוצים עוד הדהדו ברקע כמו מחיאות כפיים מאוחרות, בעוד הלשונות הלוהטות של שריפות דועכות ליחכו את השרידים.
על המדרכה, בצידו של חלון ראווה ישן להפליא, שנדמה כלקוח ישירות מימים רחוקים של ילדות, שבהם עוד האמנו בטוב ליבנו ובתמימותנו, ישב הרבי, מדויק ומושלם, כאילו נגזר מתוך גלריית התמונות שלו המקשטות את בתי חסידיו. הוא ישב על המדרכה, באדיקות, בעולם משלו, מנוּתק לחלוטין מן האימה הארצית, כאילו כל כולו שקוע בשיחה אינטימית עם הבורא, פטור מן הגסות של המציאות.
עצרתי לידו, חסר אונים, שורד של תופת, ושאלתי ביראת כבוד:
“הסבר לי, מה עלי לעשות?”
תשובתו ניתנה בפשטות וברוך, אך היא היתה חד משמעית:
“תשיר.”
“מה?” פלטתי, מופתע.
“תשיר”, חזר בשלווה.
“ומה עליי לשיר?”
“…אלה חמדה ליבי…”
פתחתי בשירה חרישית, מלאה במבוכה, והוא שב מיד אל שלמותו הרוחנית, כשהוא עדיין יושב על המדרכה. המשכתי בדרכי, וצעדי הפכו עד מהרה קצובים ובטוחים יותר, ככל שהשירה שלי התגברה, ואני שר ושר ״..אלה חמדה ליבי / חוסה נא ואל נא תתעלם…״, ובעקבות אותו אומץ מופלא שניצת בקרבי, הדוחק בעדינות את חוסר האונים. המציאות כולה סביבי החלה להתהפך מקיצון אחד למשנהו, ואני, שבפי היה סוד הקסם, לא יכולתי להפסיק…
ואז התעוררתי, נשבע בלבי שלא לשכוח לעולם את השיר, ולוּ כדי לא לשכוח את החלום.
