פרק 17 מתוך 17 · בכתיבה · ניחוח של מלח וסוכרלתוכן הענייניםפרק 16: היפוך תפקידים
(תכלת)
השעות שחלפו מהרגע שענר ונמרוד יצאו אל היער הרגישו כמו נצח נטול חמצן. ישבתי על קצה הספה בדירה של מיה, האצבעות שלי משולבות בחוזקה זו בזו, והעיניים שלי היו נעוצות בדלת הכניסה. כל רחש קטן, כל קול רוח במרפסת, הקפיץ אותי.
מיה ישבה מול מסכי המחשב שלה, הפנים שלה מוארות באור כחול ומתוח, ממשיכה להקליד ברצף כדי לחסום עקבות ולנטרל את מצלמות האבטחה באזור.
ואז, נשמע רשרוש צעדים במסדרון. נקישה מהירה וחשאית על הדלת – הקוד הנכון.
מיה זינקה ממקומה ופתחה את הדלת באחת.
הלב שלי נעצר.
נמרוד הופיע בפתח, נשען עליו לרגע כשהוא נושם כבד, ויחד איתו, תומך בכל כובד משקלו, הופיע ענר.
הנשימה שלי נעתקה. אפוד המגן שלו היה מוכתם בכתם כהה וענק של דם בצד שמאל. הפנים שלו היו חיוורות כמו סיד, והשפתיים שלו חסרות צבע. ה“שריון“ הבלתי מנוצח שלי נראה לפתע שביר, קורס לתוך עצמו.
“ענר!“ פלטתי צעקה והתעופפתי קדימה.
“הוא חטף כדור בבטן, מתחת לאפוד,“ נמרוד אמר בקול מהיר ולחוץ, מניח את ענר בזהירות על המזרן בסלון. “הוצאנו את הילדים בשלום למקום מבטחים, אבל המשטרה המקומית שם הייתה אצלו בכיס. הם ארבו לנו.“
לא שמעתי את השאר. העולם שלי התכווץ לגודל של המזרן שעליו ענר שכב.
ירדתי על ברכיי לצידו, הידיים שלי רעדו כששלחתי אותן אל הבטן שלו. הבגדים שלו היו ספוגים בדם חם.
“תכלת…“ הוא מלמל, הקול שלו היה חלש, צרוד, בקושי נשמע. הוא ניסה להרים את ידו כאילו כדי להרגיע אותי, אבל הכוח בגד בו והיד שלו נפלה בחזרה לרצפה.
“אל תדבר, ענר, אל תזוז,“ אמרתי, והדמעות שלי החלו לזלוג מעיניי בלי שליטה.
נמרוד כבר פתח את ערכת העזרה הראשונה הצבאית שלו במהירות מטורפת. הוא שלף חוסמי עורקים, תחבושות חירום (עוצרות דימום) ומספריים חדות. “מיה, תביאי לי מיד מגבות נקיות ומים חמים! תכלת, את חייבת לעזור לי. אני צריך שתלחצי חזק עם שתי הידיים על מקור הדימום בזמן שאני גוזר לו את החולצה ומתארגן לתפור ולחבוש.“
הסתכלתי על הדם שלו, על הפנים המיוסרות שלו מכאב, ואז הבנתי שאין מקום לפחד. הוא נלחם בשבילי ובשביל אמא שלי, ועכשיו תורי להילחם עליו.
הנהנתי בנחישות, הנחתי את שתי כפות הידיים שלי ישירות על הפצע ולחצתי בכל הכוח.
ענר השמיע אנחה כואבת, הגוף שלו התמתח בחדות והעיניים שלו התכווצו. “אוח…“
“אני מצטערת, אני מצטערת, ענר,“ לחשתי, הדמעות שלי נופלות על הידיים שלי שנוגעות בו. “תהיה חזק. אתה שמעת אותי? אתה הבטחת לי.“
נמרוד עבד בידיים מיומנות של חובש קרבי ותיק. הוא חיטא את האזור, שלף את חומרי החבישה, ובעזרת זריקת אלחוש מהירה ולחיצות מדויקות החל לטפל בפצע העמוק. מיה עמדה לידנו, מגישה לו את הציוד ברצף, והעיניים שלה היו מודאגות מאוד.
אחרי מה שהרגיש כמו נצח, נמרוד הצליח להדק את התחבושת הרפואית הגדולה סביב מותנו של ענר ולבלום את הדימום הפעיל. ענר רעד כולו, הזיעה הקרה כיסתה את מצחו, והוא נראה חצי מעורפל.
נמרוד התיישב אחורה, מוחה את פניו בכף ידו המלוכלכת בדם, ונשם לרווחה. “הדימום נעצר. הקליע נכנס וחלף הצידה מבלי לפגוע באיברים חיוניים, אבל הוא איבד המון דם והוא בשוק קל. אני חייב לצאת להביא את הרופא שלנו שיבדוק אותו.“
הוא קם במהירות, חטף את המעיל שלו ואמר למיה: “תנעלי אחרי מיד. אני חוזר בהקדם.“
הדלת נטרקה מאחוריו.
הדירה שקעה בשקט מתוח. מיה הביטה בי במבט חנוק. “תכלת… אני הולכת לחדר השני להמשיך לנטרל את המצלמות ברשת. תצעקי אם את צריכה משהו.“
הנהנתי מבלי להסיר את המבט מענר.
נשארנו לבד.
התיישבתי על הרצפה צמוד למזרן שלו. הרמתי את ידו הקרה ואחזקתי בה בשתי ידיי, מקרבת אותה אל הלחי שלי. הבטתי בפנים שלו – אותם פנים קשוחים שפגשתי לראשונה בדוכן הבייגלה, האיש שכולם ראו בו רק לוחם קר ומאובטח. אבל עכשיו, כשהוא שכב שם חסר אונים, ראיתי את האדם האמיתי שמאחורי החומה.
הוא פתח לאט את עיניו, המבט שלו היה מעורפל, אבל הוא זיהה אותי. זווית פיו ניסתה לעלות בחיוך קטן ועייף.
“את… את בוכה?“ הוא לחש בקול סדוק ויבש.
“שתוק,“ חייכתי מבעד לדמעות, מנגבת את הפנים שלי בכתף של הסוודר. “אסור לך לדבר. אתה אמור להיות השריון הבלתי שביר שלי, לא?“
ענר פלט צחוק חרישי שהתחלף מיד בשיעול כואב. הוא הידק את אצבעותיו החלשות סביב שלי. “השריון… קצת נסדק הפעם…“
התקרבתי אליו יותר, הנחתי את ראשי בזהירות לצד ידו על המזרן, והשארתי את היד השנייה שלי מונחת בעדינות על החזה שלו, מרגישה את פעימות הלב שלו. פעימות קצובות, חיות.
“לא נורא,“ לחשתי לו לתוך השקט של הדירה, קרובה אליו מתמיד. “אני אשמור עליך הלילה. בדיוק כמו ששמרת עלי.“
הוא עצם את עיניו בכבדות, הנשימה שלו הפכה אט אט עמוקה ורגועה יותר, והוא שקע בשינה. ואני נשארתי שם, שומרת עליו כמו שהוא שמר עלי.
חלפו אולי עשרים דקות.
הדירה הייתה אפלה ושקטה, מופרעת רק מרחש המקלדות של מיה מהחדר הסמוך.
ואז… זה קרה.
בום. בום. בום!
שלוש דפיקות קצובות, כבדות ואיטיות על דלת הכניסה.
הדם אזל לי מהפנים. זה לא היה הקוד החשאי של נמרוד. זה היה מישהו שלא מכיר את הכללים, או מישהו שלא אכפת לו מהם.
מיה הגיחה מהחדר השני בשקט מוחלט, פניה לבנות כסיד, והעיניים שלה פגשו את שלי במבט אחד מפוחד שאמר הכל:
הם מצאו אותנו.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
-הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.-
