פרק 1 – איך מספרים התחלה ?
ביום שבו הכול התחיל, העולם לא סימן דבר.
לא גשם, לא ידיעה בעיתון, לא רמז דרמטי שאפשר לתלות עליו משמעות.
לא קרה שום דבר שמישהו אחר היה מבחין בו –
וכשאני חוזר לאותו בוקר, הייתי שמח להגיד שהרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות.
אבל לא.
פשוט התעוררתי בשש ושלוש־עשרה כי היה לי קר, משכתי את השמיכה כדי לכסות את כפות הרגליים, והבוהן שלי נתקעה שוב באותו חור ישן בקצה שלה.
קמתי להכין קפה.
פעם הייתי קורא לזה טקס, היום פשוט שפכתי מים רותחים על האבקה המרירה.
התיישבתי ליד החלון, והכיסא חרק מתחתיי בקול צורם שחתך את השקט של הדירה, אבל אף אחד לא התעורר מזה.
אני גר לבד.
דירתי קטנה, קומה שלישית, לא רחוק מהסן.
מספיק קרוב כדי לשמוע את הנהר בימים שקטים,
אבל רחוק מספיק כדי לא לראות אותו.
יצאתי מהבית בלי יעד ברור.
מוקדם מדי בשביל משהו, מאוחר מדי כדי לחזור לישון.
רחוב “דה – ריבולי” היה ריק כמעט לגמרי –
סבתא אחת עם עגלת קניות, כלב בלי רצועה, חלון פתוח בקומה שנייה.
האור נפל על האבנים בזווית מוזרה שהזכירה לי חורף – גם באמצע הקיץ.
מולי חצתה את הכביש אישה עם ילד.
הוא קפץ בין סדקי המדרכה כאילו הם לבני לגו,
והיא החזיקה לו את היד באצבעות רכות.
והם צחקו.
אני לא.
אבל משהו בתוכי רשם את הצליל.
לרגע בודד זה הרגיש כאילו מישהו כבר צחק ככה, קרוב אליי.
נכנסתי לחנות הספרים הקטנה שמעבר לפינה.
נבלעתי בתוך צפיפות של ספרים ישנים שחסמו את המעברים, מאיימים לקרוס מרוב עומס.
פעם הייתי כותב לעצמי שהספרים שם נראים ‘כמו מכתבים שלא נשלחו.’
היום פשוט העברתי אצבע לאט על השדרות השחוקות, נושם פנימה את ריח האבק, עד ששלפתי ספר עבה באקראי.
הרמתי את המבט מהכריכה וליד אחד המדפים, בפינה האחורית – ראיתי אותה.
השיער שלה היה קצת רטוב, כאילו יצאה מהמקלחת ושכחה לסיים להתארגן.
בעיניי, באותו רגע, היא הייתה יפה כמו משפט שלא צריך עריכה.
היא העבירה יד עייפה על העורף ונאבקה לדחוף ספר בחזרה למדף הצפוף.
הוא לא נכנס, והיא נאנחה בשקט.
היא קלטה אותי בוהה בה וחייכה חיוך קטן ומתנצל.
“אתה מחפש משהו מסוים?” שאלה.
“אני בודק אם משהו מחפש אותי,” עניתי וניסיתי ללוות את זה בחיוך קטן ומסתורי, אבל השפתיים שלי היו יבשות מדי והוא נתקע לי על הפרצוף כמו עווית.
לרגע האחיזה שלי רעדה, והספר העבה כמעט נשמט לי מהיד.
נאלצתי להקפיץ אותו חזרה למעלה בתנועה מגושמת.
היא לא צחקה. רק הביטה בי במבט מבולבל.
רציתי לקחת את המשפט שאמרתי בחזרה, ולדחוף אותו למדף יחד עם הספר.
היא חייכה שוב, אבל משהו בחיוך הזה נהיה פתאום רחוק.
“אתה מזכיר לי חבר ישן,”היא אמרה, לעצמה יותר מאשר אליי.
לפני שהספקתי להרוס שוב, היא משכה קלות בכתפיה, כאילו מגרשת את המחשבה, וחזרה להישיר אליי מבט.”אם משהו מצא אותך – תודיע לי,” אמרה.
“גם אני מחכה.”
בערב חזרתי הביתה.
ניגשתי ישר למחברת שהייתה מונחת על השולחן. היא חיכתה שם, שקטה ומוכנה.
רציתי לכתוב משהו חכם שיסכם את היום הזה, אולי תובנה שתעלים את העובדה שיצאתי אידיוט גמור בחנות הספרים. אבל כשהחזקתי את העט, המילים לא באו.
במקום זה, הרגשתי שוב את הפנים שלי מתחממות כשנזכרתי במבט המבולבל שלה, ובחיוך הקטן שהגיע אחר כך.
לא כתבתי כלום.
רק העברתי את היד על הדף הריק, וסגרתי אותה בחזרה.
נשענתי לאחור ועצמתי עיניים.
ופתאום, פשוט רציתי מחר.
