המטריה

                                 המטריה

  בוקר גשום, קר, רוח מקפיאה מצליפה בי ובכל מה

שעומד ונע ברחוב. אני בדרך לסניף בנק דיסקונט,

אלנבי 52. אני אוהב את החורף: הגשם, האוויר הצח,

איתני הטבע. משב רוח שרקני מכופף את מטרייתי,

שובר אותה ומעיף הרחק ממני. אני נשאר עם הידית

ביד. הגברת נראית כאחוזת תזזית, כמכשפה שנרדפת

על ידי שדים נוראים. המדונה שלי מתפתלת,

מסתחררת, עוצרת לשנייה ושוב מתרוממת ועפה ברוח.

המרחק שבינינו גדל מרגע לרגע. אני עומד

כמו “מגדל פיזה” נגד הרוח ומביט בסקרנות אחרי

הסוררת. לפתע, אי שם באופק מופיעה עוד מטריה, עוד

מכשפה. שתי המטריות שונות בגודלן ובצבען, אך

שתיהן נראות כמו מכשפות ששונאות זו את זו

ומתחרות זו בזו. את בעליה של המטריה האחרת אינני

רואה, אולי נכנס לאחת החנויות שבדרך. אני מצטער

שאין לי מצלמה לצלם את שתי המדונות. אני עומד

ומנסה לנחש איזה מטריה תעוף גבוה יותר

ורחוק יותר. שמחתי שהמטריה שלי, הקטנה יותר, היא

המנצחת.

המטריה עלתה לי 10 שקלים, בהזדמנות הראשונה,

באותו מחיר זניח אקנה לי מטריה חדשה, דומה לזו

שהייתה לי. אני ניכנס לסניף הבנק האמור כולי רטוב אך

משועשע ושמח. פקידת ניירות ערך

שמנגבת את הריצפה אחרי כל כמה לקוחות שנכנסים

לסניף, מפנה מבט אלי:

 “מדוע יצאת בלי מטריה?” שואלת.

 “יצאתי עם מטריה,” אני אומר לה, “הגברת ברחה 

ממני.”

י. דנון