בחירה עיוורת

חשבתי שזה הדרך, בלי לבדוק יותר מדי,
רצתי עם הרוח, לא הקשבתי ל”די”.
הבטחות ריקות עטפתי במילים,
ולא ראיתי – איך נשברו לי הכלים.

צרחתי בלב, שתקתי מול כולם,
הכאב הפך קירות, השאיר אותי דומם.
במראה מולי – עיניים שכבות,
מחפשות תשובה, בולעות אשמות.

איך שכנעתי את עצמי שזה נכון,
נתתי ללב להוביל בלי הגיון.
ועכשיו – האדמה בוערת לי מתחת,
על כל צעד מוטעה, על כל דלת שנטרקת.

אבל בתוך הצל, בתוך סערה קשה,
יש קול קטן שלוחש: “את עוד תתחדשי”.
כי גם כשנדמה שהכול נשבר לגמרי,
האור בקצה המנהרה – תמיד נשאר חי.