לא יודע למה אני כותב את זה עכשיו.
אולי כי כולם ישנים. אולי כי אני עייף מלהעמיד פנים.
יש רגעים שאני שואל את עצמי – מתי זה קרה?
מתי הפסקתי להגיד מה שאני באמת מרגיש?
מתי למדתי לחייך מבלי לחוות שמחה באמת?
ומתי התחילו ה”לבד” שלי להרגיש כל כך מלאים באנשים – וכל כך ריקים?
פעם הייתי מדבר. באמת מדבר.
היום אני יותר מהנהן.
מחייך איפה שצריך, עונה איפה שמצופה.
ולא כי אין בי מה להגיד – יש.
פשוט לא בטוח שמישהו רוצה לשמוע את זה.
לא באמת.
לפעמים כל מה שבא לי זה שמישהו יגיד לי:
“אני רואה אותך.
לא את מה שאתה עושה, לא את איך שאתה נראה.
אתה.
עם הדברים שאתה לא אומר בקול.”
אבל אנשים רוצים תשובות קצרות.
“מה איתך?” – “סבבה.”
“מתמודד?” – “כן, אחי.”
“יאללה, ממשיכים.”
תמיד ממשיכים.
אבל אני קצת לא ממשיך.
אני קצת תקוע איפשהו בין עייפות מהעולם הזה לבין תקווה מטופשת שאולי מישהו ישים לב.
הייתי רוצה לשתוק עם מישהו.
לא לדבר.
רק לשבת.
בלי להסביר, בלי להצחיק, בלי לנסח.
פשוט לשתוק, עם מישהו שיבין שגם שתיקה יכולה לצרוח.
אז זהו.
אני לא מצפה שתקרא את זה.
ולא מצפה שתענה.
אבל אם בכל זאת הגעת עד כאן – תודה.
באמת.
כי אולי, רק אולי, זה אומר שלא הייתי שקוף היום.
ולפעמים, זה כל מה שאני צריך.
– אני, האנונימי.
