צלצול הטלפון הקפיץ אותו, הוא ניסה להיאחז בשרידי החלום, ניסה לסרוק אותו להיזכר בו, הוא ידע שזה עניין של שניות שהחלום יעלם, הוא ידע שאסור לו לתת לחלום ללכת לאיבוד הוא היה מוטרד מהעלמות הדמעה, הוא ידע שהוא חייב למצוא אותה אבל לא ידע איפה להתחיל לחפש.
מכשיר הטלפון באופן מאוד כפייתי דרש התייחסות מידית ומהירה ” היי, ילד אתה מרגיש טוב יותר ? ” עדיין נמצא במחוזות אחרים מצא את עצמו עונה ” כן, כן נדבר מאוחר יותר ” הניח את שפורפת הטלפון עצם את העיניים והתחיל לחפש אחרי הדמעה, הוא עצם את העיניים חזק חזק מתפלל ומקווה אבל הוא ניזכר רק בים.
מחוגי השעון הראו שהשעה 17:00 אחר הצהרים עדיין יום שבת, הוא הלך לכיוון המטבח הדליק את הקומקום החשמלי צמא לנס קפה קר בספל גדולה, פתח את דלת המקרר ולקח חתיכת שוקולד חלב מתענג על התמוססות השוקולד בתוך פיו ובעודו פוסע לכיוון הסלון הוא שוב ניסה להיזכר בשרידי החלום אבל הפער בין החלום לעולם המציאות כבר היה ובין לבין קול אמו הדהד באוזניו.
הוא פתח את התריסים בסלון יודע שיהיה לו קשה להתמודד עם האור מבחוץ האור הזה תמיד גרם לו להרגיש שהוא מוזמן לחיות את החיים והתחושה מול ההרגשה איך שהוא הצליחה לגרום לו מחדש להרגיש מופתע ושוב להרגיש את מטען התסכולים שלו מול חייו .
קרן האור פגעה בפניו הוא נעמד מולה כמו מתגייס כולו לקרב נגדה מחליט להביס אותה – בקרב הזה הוא נצח
יהיה המשך…
