“המכתבים של לירה” – קודם הלב
הוא לא אמר הרבה באותו ערב,
וזו הייתה הפעם הראשונה
שמישהו לא ניסה לתקן,
לא ניסה להציל
ולא להשפיל.
הוא פשוט…
היה.
ישבנו על ספסל מול הים,
הדבר הכי טבעי בעולם.
אני והוא,
והשקט –
שלא הפחיד אותי,
ונראה שגם לא אותו.
הוא הקשיב למילים
באותה תשומת לב
שבה אחרים מקשיבים
לדברים החשובים באמת.
לפעמים הוא רק הסתכל עליי,
לא כדי לפענח,
אלא כדי לראות
את האדמומיות הקלה על לחיי.
ובפעם הראשונה מזה זמן רב,
הרגשתי שהלב שלי
נח.
לא נזהר,
לא מתאמץ.
וברגע אחד,
שנראה כמו טעות,
היד שלי פגשה את שלו,
הוא נרתע שנייה,
לא מפחד אלא מתוך כבוד.
ואז לחש: “לירה… חשוב לי קודם לגעת בנשמה“.
לשנייה נרתעתי,
ולחשתי בחשש: “אני מצטערת.”
אבל בתור תשובה
עם חיוך מבויש וקול כנה,
קיבלתי: “אל תהיי“.
ואז הבנתי –
זאת לא הייתה טעות.
כי אחרת לא הייתי יודעת
מה בליבך טמון בפשטות.
תשובתך צבעה את לחיי,
וחיוך מבויש, כמו שלך, נולד על פניי.
ואולי,
זה היה קשר שנבנה לאט,
בלי רעש,
עם שורשים,
כזה שעם הזמן
לומד להתפרס
לעומקים.
כתבתי כדי לזכור איך זה הרגיש,
לירה
