בין ענווה לתקווה
התקווה, מילה שכולם אומרים אותה ומשתמשים בה כדי שיקלו על עצמם בינם לבין עצמם ובין המדובר אליהם, אבל מה זה באמת תקווה ומה הסוגים שלה ומה הפירוש האמתי שלה?.
אם באנו לפירוש של רוב האנשים שחיים אתנו ועל האדמה, הם מתכוונים ליותר חיים או שמחה יותר ושמחה מתחלקת לשני סוגים כמו שהיא התקווה עצמה. פירוש שכמעט אחוז גדול חושב לפיה ומתחרים ומתאמצים להגיע אליה, והיא במילים אחרים כמו ה”חלום האמריקאי” שהוא עומד על יעד של פרנסה שמספיקה -או יותר, ואישה וילדים והבית של החלומות. אבל פירוש זה לא מספיק, כי כולנו יכולים להגיע אליו, אז הוא לא משהו מיוחד שמעט מיוחדים רק יכולים לגעת בו ולחיות אותו. פרנסה ובית עם אישה טובה וילדים זה
היעד של הרוב, אפילו אם לא התפללו ולא ברכו ,אם לא חיו את חיי הצדיקים ובעלי ערך, ואפילו אם חשבו על המשפט “אין עוד מלבדו” או לא-כי זה הבסיס בדרך שלנו, אבל הם הולכים לממש שקט ושלווה מזויפים שלא עושות טוב ואם עשו אז לזמן מסוים וזמן מה שהוא מוגבל כמו החזון שלהם וחלומם ורמת המחשבה שלא כוללת כל הזמן שהוא תלוי בהם, חיי הקבר וחיי האחר כך ביום הדין, חיי האמת והם המטרה האמתית ומה שכולנו הולכים לחיות ואני לא אומר לחוות כי אין אחריהם עוד שלב או חלק של חיים אלא הם החיים המתכוון אליהם הנבון והחכם שיודע את טובתו ואינטרס של האינטרסים ששווה לחיות בגללו. למה הגענו לתיאור של שני החיות, חיי האדמה וחיי האחר כך-וכן חיי קבר?, כי זה מה שמביא באוצר מלים וידע ואוצר אינטרסים שלנו את פירוש התקווה
ואיך לחיות איתה. אמר האל: “ולא מסחו את דעתם בתקווה”. משפט לא כולם מבינים אותו, וזה מדיבורי האל בספר הקדוש בכל השלווים של הורדת הודעה זאת דרך המלאך גבריאל וכמובן דרך ספר קודש ומילים של האל. הפירוש שמעט מהרוב ומעט מהמעט של הרוב או המעט של המעט של המעט, והרוב אלה שלא מאמינים באל ומילותיו, ואם הלכת לפי דעתם אבדתה את הדרך, והמעט של הרוב זה הנכנעים לאל אבל ללא דרגה מיוחדת, ומעט של המעט אלה שיש להם את הדרגה האמצעית, וזה הטוב ביותר מבחינת החזקת מעמד בסוג חיים זה ובדרך האמונה והם מיוחדי האל, ואת המעט של המעט של המעט, אלה המיוחדים של המיוחדים שהם בעלי חסן, שכל הזמן מברכים ומתפללים ולא עוסקים בדבר שמוסיף ערפל על התבונה של היחס עם האל ועם בעלי חסן ועם כולם. לכל אחד
מאנשים אלה יש את המושג והביטוי “תקווה” אבל זה משתנה ממובן לאחר ומסוג חיים לשני. הרוב חושבים כמו שדיברנו קודם על החלום האמריקאי, וזה נגמר בהתקלקלות של החומר או סיומו, והם המוגבלים בעלי מחשבה זמנית ובעלי תאווה שנגמרת מהר, והם לא מחזיקים מעמד בחיי צדק אם ניסו אלא אחרי מאמץ ועבודה על הנפש והעצם שהיא רבה ולוקח להם זמן עד שמגיעים לשלב הבא ברשימה המחולקת שלנו. הסוג השני זה המעט של הרוב והם שמתפללים רק את החובה שעליהם לעשות וצמים רק בזמן המיועד לצום ומוציאים צדקה ועושים את כל החובות להם לאל אבל ללא התנדבות והוספה שמשפרת את הדרגה שלהם, ורובם מתנקים בגיהינום בגלל החטאים שעשו-למרות שהם עושים חובה בדרך הדת, ואחר כך נכנסים לגן עדן, והתקווה שלהם מעורבבת בין תקוות חיים אלו והיא
הרוב בתקוותם וחלק קטן זה שהוא התקווה של חיי האחר כך ומעט מהם לוקחים ספר של מעשים ביד ימין-זה שיש אחרים מהם יקבלו ספר מעשים ביד שמאל זה שמחייב ייסורים זמניים עד שיהיו נקיים מחטאים וטעויות. והסוג הבוא אלה שהם המעט של המעט, הם מיוחדים בקריאת ספרי קודש עם החובות שהם לא מזלזלים בהם ולא מפספסים, והם המיוחדים של האל, האל אומר להם ביום הדין: “תקראו ותעלו דרגה עד בפסוק האחרון שקראתם בו בחיים התחתונים. אלה או שהתקווה והחלק שלה שווה לתקוות חיים זמניים או שהיא חוצה אותה באחוז קטן. ורובם נכנסים לגן עדן בלי ייסורים של גיהינום כדי שיתנקו ויטהרו ורובם לוקחים את ספר מעשיהם ביד ימין. אבל המיוחדים של המיוחדים של האל שהם המעט של המעט של המעט של האנשים, הם שנכנסים לגן עדן בגלל
שלא התעסקו בדבר שהוא מחוץ למעשי חסן ולהיות הכי טובים שיש בניהם לבין האל ובניהם לבין האנשים בלי להסתכל על צבע של עור או שפה או רמת השכלה, או גזע וכל מה שעולה לך בראש. הם שהעדיפו לקחת על עצמם להתנהג בצורה המושלמת-כמעט כי אין מושלם חוץ מהאל, והם בעלי התקווה האמתית שהיא מוסיפה שמחה לחייהם בעשיית מצוות ומוסיפה רע ברגשות בחטאים. ועלינו לדעת שכל הסוגים עושים טעויות אבל ההבדל זה מתי האחד מהם חוזר בתשובה עוד פעם, כי כולנו עושים טעויות כאשר אנחנו לא יודעים-זה התיאור של האל בזמן שהבן אדם עושה טעות, וכל שממהרים בחזרה לאל למעשי טוב אתה עולה בדרגה ואז האל סולח לך ברחמים שלו ובאהבתו לעבדו החוזר בתשובה.
