מה שנגמר זה היום והעבר
לפי מחשבה של ערך, אנחנו מחפשים מצוות וטוב מעשה, ואנחנו נותנים בלי מקביל, ולא מחכים לתמורה מהאנשים אלא מהאל הבורא שלהם והנותן והלוקח.
פעם מישהו צדיק היה לו כבש שאין לו עוד צאן או רכש חוץ מכבש זה. הוא אמר לאשתו: מה יש לנו לאכול? תכיני אוכל ממה שיש. האישה ענתה שיש רק כבש אחד שהם מגדילים מזמן. הוא אמר: תבשלי אותו והאל ייתן לנו אם הצטרכנו לאוכל. היא ענתה שאין להם חוץ מכבש זה דבר אחר , והיא רצתה שיביאו איילת שתביא להם עוד כבשים אחרי ששמים אותה עם הכבש. הוא אמר: תבשלי אותו והאל ייתן לנו. היא בישלה את הכבש, ופתאום בא איש זקן ושאל את האיש לפני שהתחיל לאכול משהו לאכול שהוא עני ואין לו פרנסה. האישה כעסה עליו ואמרה לו: לך, אין לנו חוץ מכבש זה. הבעל אמר בשקט ובצורה מכובדת לאיש שייכנס ושיהיה אורח בביתו. האישה צעקה על הבעל, אבל הבעל שם את ידו על הכתף שלה ואמר לה: האל ייתן לנו, אין לנו אל מלבדו, הוא הנותן והלוקח. האישה נרגעה וישבה לאכול אחרי שנתן לה הבעל חלק משלה, והאורח ישב לאכול עם בעל הבית, הוא אכל ולקח את צורכו מכבש זה אתו לדרך החזרה ,לביתו ולאחר כך. זאת הייתה הדעה של בעל הבית, שהאיש ייקח בשר לדרכו, ושיהיה לו אוכל בבית עד שהאל ייתן לו אחר כך. האיש עמד בדלת הבית הוא ואשתו, והאישה אמרה לבעל: לא נשאר כלום מהכבש, אבל האיש ענה: “מה שנגמר זה היום והעבר, ומה שנשאר זה מה שנשאר למחר”. האישה התפלאה ולא הבינה את כוונת בעלה, ושאלה אותו: מה נשאר בעלי היקר, כל הכבש הלך, האיש ענה: מה שיצא כצדקה לאיש הזקן זה מה שנשאר, ומה שהלך זה מה שאכלנו, כו האל מעריך את הצדקה, וזה המעשה של מחר שלא נגמר ,אלא הוא נכפל ונהיה ערמות של מצוות עד שבע מאות פעם כפול ממה שהוצאנו כי צדקה. האישה השתכנעה ואמרה לבעלה: אתה בעל נפלא וצדיק, הלוואי אם חשבתי כמוך, אתה הבעל שרציתי מכל הלב. הם ישנו ובבוקר בא הזקן-שהוא היה מלאך, לשם להם מול ביתם שבע מאות כבשים ואיילות כתמורה לצדקה שהוציאו, ומה שנשאר זה מה שנשאר למחר, אחרי המוות ואחרי חיי העוני וכאב החיים התחתונים, שהם רק טיול שמוביל ומגיע בנו לגן עדן, החיים של מחר.
לא כל אחד מאמין בצדקה, אבל אחרי שהוא מנסה חיי צדיקים, וחיי הנותנים ללא תמורה, הוא גודל בעיני הבורא עולם, ובעיני אלה שנתן להם, ואם חישבנו מספר שנתנו להם בחיים האלו בלי תמורה, אנחנו לא מאמינים שנתנו בשפע כזה. ובאחוז מסוים כל אחד מהם יקבל מהאל ומפרנסתו ועבודתו יותר ויותר עד שחלק מהם, נהפך לעשיר, ואז הוא נזכר במי שנתן לו ,והוא ייתן לו, וזה חוץ מהמצווה וההשפעה על הנשמה שלנו והמייצרת אחרי האל את חיי הרוחניות שנותנת שקט ושלווה אמתית וכמובן שמחת חיים, ולא מחליפים אותה-למי שנסה אותה, בכל כספי וזהב העולם, וזה הסוד של חיי צדיקים, חיי הנתינה והשפע שלא נגמר.
אנחנו רואים בחיים של השכנים והתושבים של כפרנו או עירנו שאנחנו מבקרים אותם ומביאים להם מתנות, פירות, ירקות, בשר, שתייה ומאכל ואפילו מה שלא אוכלים אם זה כלים ריהוט או כל דבר שאפשר להשתמש בו. ואנחנו מבקרים אותם בחזרה ומביאים להם מה שיש לנו בבית או מה שאנחנו קונים. ובתדר זה אף אחד יהיה עני שלא מוצא את פרוסת הלחם בסוף היום, וזאת היא החוכמה האמתית והמקורית שעושה אהבה בין באנשים ועושה ייחס של נצח. אנחנו נותנים ומקבלים בלא לבקש, וזה מה שאמר אחד החכמים למי שרצה להתחתן אבל אין לו מספיק כסף: “תתחתן, ואתה תמצא ולא תתלונן”. וזאת הברכה הממשית של נדיבות שזה לא נהיה חסר מכיסך ואלא אתה מקבל במקביל.
יש נקודה שאנחנו צריכים להבין ולדעת ולשים בחשבון, שלא הכרחי להחזיר לנו מה שנתנו לאחר , אם זה מתנה או כסף לחתונה או כל נתינה שהיא, כי לא כל פעם יש למי שנתנו לו מה להחזיר, וזה נהפך לחוב ולא קוראים לו אם היה בצורה זאת צדקה או מתנה, והוא מאבד את הברכה ואת השווי הרוחני שלו, ואם חשבנו או האמנו בצורה כזאת, במקרה זה אף אחד נותן לאחרים ובעלי ערך מאבדים את סודם, סוד הנתינה, שמשאיר למחר.
