השמש שהציצה מבעד לחרכי התריסים הטילה פסים זהובים על הקיר, דני הרים את הפלאפון והדליק את המסך, שש חמישים, צריך לקום. בכל בוקר דני חש את ערב האתמול סובב בראשו. אמנם כל ערב מתחיל בבוקר, אבל המרחק ביניהם בלתי נתפס. מעבר לקיר שררה דממה, כנראה שאביהוא ישן, אחרי הכל חדר האוכל נפתח בשבע וחצי. בצעדים לאים דני דידה לשירותים, צחצח שיניים ושטף את פניו. אחר שב לחדרו בהליכה קצת יותר בוטחת, החליף את בגדיו לבגדי עבודה ויצא למסדרון. לא עברו כמה שניות והאוויר הקר קיבל את פניו, נוגע בכל נקודה בפניו וכאילו שוטף אותם ברעננות. המדרכה כאילו החליקה מתחת לרגליו, שתי פרות שעמדו לצד הכביש אפילו לא העיפו לעברו מבט, היה נראה שהן לא מבחינות בדני או בקור, ושאין להן שום עבודה למהר אליה, דני קצת קינא בהן. הנהון קצר לשומר בצריף, מבט קצר על מגרש הכדורגל השומם, והנה הוא כבר פותח זוג דלתות גדולות ונכנס אל הטרקלין. שקד אמרה לו בוקר טוב מדלפק הקבלה, הוא השיב לה באותו מטבע עם חיוך קטן, ופנה אל חדר האוכל הריק, כשהילך בתוכו מבטו לא מש ממאגר המים שנצנץ מעבר לחלונות הגדולים, אמנם הוא היה רגיל אליו, אך המאגר נצנץ בצורה שונה כל בוקר. מאחורי דלת קטנה דני השתחל אל האזור האחורי של המטבח. האזור האחורי הורכב מרמפה גדולה שעליה משאיות היו פורקות מזון, כמה כיסאות שדני והטבחים היו יושבים עליהם עם סיגריה דלוקה ביד ומוח ריק ממחשבות, והכי חשוב – חדר העבודה של דני. מעבר לכלי העבודה ולשאר מיני גרוטאות שמילאו את החדר האטום, עמדה באמצע החדר בבת עינם של עובדים מהסוג של דני – הקלנועית. מלכת המדשאות, אימת הציפורים, הסוס האביר שעליו רכב דני לכל מקום שנזקק לשיפוץ ותיקון, וגם לכל מקום שנפשו של דני חשקה, אביר לא תמיד צריך סיבה לרכב על סוס. התמקמות במושב העור המתקלף, התנעה זריזה וכמה לחיצות על דוושת הגז ודני כבר יצא מחדר העבודה אל עבר מדשאות רחבות ידיים מלאות בציפורים מלקטות תולעים. אחר התיקונים של אתמול, בצורה יוצאת דופן, דני נותר היום חסר עבודה. הוא נעצר על שביל סמוך למאגר והצית סיגריה מקומטת, עדיף לא להתמסטל ישר על הבוקר. אחרי שהסיגריה נשרפה עד לפילטר, דני הניח אותה בתוך כוס ריקה ומלאה בבדלי סיגריות שנחה במחזיק הכוסות של הקלנועית, והשלף אחת אחרת מהקופסה. תוך כדי שעישן את הסיגריה הנוספת דני נזכר בצורה שבה קם בבוקר, ועלה בו חשק עז לחזור אל הסם החזק מכל, שינה מתוקה. הוא הוסיף עוד בדל לכוס ונסע עד לקצה בית הארחה, איפה שנחו דוממים מגלשה צבעונית וזוג נדנדות, דני סובב את ההגה ועשה פרסה לאחור, נוסע במהירות מדודה את כל הדרך עד לחדר הכביסה, שם חיכתה לו כל הזמן הזה המיטה הסודית שלו, והיא גם טמנה בחובה שינה עמוקה במיוחד.
בזמן שדני ישן בשעת בוקר ערפילית ושט באפילה הנצחית הירד גשם הראשון. רעש של מוזיקה עמומה בליווי חריקת גלגלים החזיר אותו במהירות אל העולם המואר שלנו. אחרי התמתחות קלה ומלמולים חסרי פשר הוא אזר כוח, קם מהמיטה ויצא החוצה. ריח של אדמה רטובה הסתנן דרך נחיריו ועשה את כל הדרך עד למוחו, שם עורר זכרונות רדומים. הצצה במסך הפלאפון, אחת עשרה בבוקר, צריך לעשות סיבוב נוסף ולוודא שהאחראית רואה אותו, אחרת אנשים עלולים להתחיל לחשוד. כל עוד לא חושדים בך – אתה יכול לעשות כל דבר, אך ברגע שבו עוררת את חשדו של אי זה – ידייך כבולות כאחרון האסירים. לכן דני תמיד חשב שהדבר הגרוע ביותר הוא לעורר חשד ולו הקל שבקלים. הקלנועית שייטה בנוחות אל המשרדים, רוב הסיכויים שהיא תהיה שם עכשיו בשעה כזאת, יושבת על יד המחשב ומקלידה כל מיני מילים. חדרה של האחראית היה קרוב לחדר האוכל, למטבח, וגם לחדר העבודה של דני, מיקום אסטרטגי שמאפשר השגחה יעילה על כל העובדים. אבל הפעם הדלת הלבנה הייתה סגורה, דני ירד מהקלנועית ולחץ על ידית המתכת, הדלת לא משה ממקומה, היא גם נעולה, כנראה שהאחראית עדיין לא הגיעה לעבודה.
