”הבעיה שלכם, היא שאתם מקיפים את עצמכם באנשים ריקים בניסיון למלא את הריק הגדול שבחלל ליבכם.”
מורה זקן בגלימה צהובה נאם אל גברים צעירים בגלימות כחולות שהיו ישובים לפניו על הקרקע. בחור בעל תספורת קעורה הרים את ידו באוויר, המורה זקן הביט בו והנהן.
“אבל המורה, מה אם ליבם של בני האדם נועד להיות ריק?”
המורה הזקן היטה את ראשו לצד והביט בעננים הגדולים ששטו מעליהם, חושב בטרם ישיב.
“אם לב בני האדם נועד להישאר ריק, לא היו לו כיסופים גדולים כל כך. ואכן, לאורך ההיסטוריה אנשים רבים שאפו למלא את חלל ליבם, הם דחו את המסקנות שנובעות מחולשה, ושאפו להתעלות כדי להתמלא. אם השאיפה להתעלות אפשרית לאדם – עלינו להאמין שאפשר לו להתעלות.”
הבחור הקשיב קשב רב וקפץ את סנטרו בריכוז, המורה הזקן הבריש בזקנו הצח והביט לשמיים, התלמידים הביטו בו בדממה.
“אנסה לבאר זאת כך; האם ישנה דרך שאינה מובילה למקום? האם ישנו מקום שלא מובילה אליו שום דרך? עליכם לדעת זאת, שום דבר לא נברא לחינם, גם הלב שלכם.”
התלמידים המשיכו לבהות במורה כמו עדר של כבשים תמימות, השמש כבר עמדה באמצע השמיים. המורה הזקן העיף מבט בשעון השמש שעמד דומם בצד, צילו כמעט ולא נראה.
“נראה שהגיע הזמן להפסקת הצהריים.” קרא ונופף בידו לשלום.
התלמידים קמו באחת, ממלמלים דבר מה איש לרעהו. כולם מיהרו להתפזר מסביב לגבעה שעליה התקיים השיעור, כולם חוץ מסנאפלס אמיל ותיאודור. השלושה נשארו ישובים על מקומם כשמבט המום על פניהם, המורה הזקן הביט בהם בחיוך ושלף מקטרת מתחת לגלימתו הצהובה. הוא לא אמר דבר, רק הביט בה באור השמש ונסוב לאחור, יורד במורד הגבעה בעודו מפזם לעצמו זמר ישן.
סנאפלס הביט בשני חבריו בהיסוס, אמיל ותיאודור הביטו סביב בבלבול.
“חי אפי, איפה אנחנו לעזאזל?” קרא תיאודור.
“איך הגענו לכאן באמת? ולמה אני לובש את השמלה הכחולה הזאת?” תהה אמיל בעודו ממשש את שולי גלימתו הכחולה, תלתליו דבוקים אל מצחו.
סנאפלס נעמד והביט סביב גם הוא, התלמידים הילכו בנחת בדשא המוריק של תחילת האביב. המורה נשען על עץ אלון עתיק והפריח ענני עשן לבנים ממקטרתו.
“תקשיבו חברים, אני לא יודע איך הגענו אל המקום הזה, או מי אלה האנשים האלו,” אמיל ותיאודור הביטו בו בריכוז, “אבל אנחנו צריכים למצוא דרך לחזור אל המכרה, אני מאמין שהבחורים נאלצו לחזור לעבודה בלעדינו.”
“לעזאזל עם העבודה!” הכריז תיאודור, “אני רק רוצה להבין איך אני חוזר מכאן הביתה!”
“מי יודע כמה אנחנו רחוקים מהבית.” מלמל אמיל.
סנאפלס הנהן קלות ושלח את שתי ידיו אל אמיל ותיאודור,
“אין לי מושג מה קרה לנו או איפה אנחנו, אבל אנחנו לא יכולים לשבת כאן לנצח.”
אמיל ותיאודור תפסו בידיו והתרוממו מהקרקע.
“נראה שכולם כאן עסוקים בעצמם.” אמר אמיל בצמצום עפעפיים. באמת איש לא הביט על שלושת החברים שעמדו בדד על הגבעה. “כולם כאן מתנהגים בנינוחות, לא נראה שאיש מופתע לראות אותנו, כדאי שנשמור על דיסקרטיות עד שנבין מי אלו האנשים האלו.”
אמיל ותיאודור הנהנו.
“אז לאן עכשיו?” שאל תיאודור.
“בואו ננסה להיטמע בחברתם של שאר האנשים.” הציע סנאפלס.
“זאת נשמעת לי כמו התחלה טובה.” הסכים אמיל.
“מה אתם אומרים על השניים האלו?” שאל תיאודור והצביע לעבר שני בחורים שישבו לבדם תחת צילו של המועט של שיח טבק מצוי.
סנאפלס הנהן, “הם נראים כמו התחלה טובה.”
המורה הזקן הביט מרחוק בשלושה יורדים מהגבעה, הם מהירים יחסית, חשב לעצמו בהנאה.
