החבורה התהלכה בתיאום כמעט מושלם אל שני הבחורים שלא חשדו בדבר.
“ואני אומר לך, שכל זה הבלים.” קרא אחד מהם וטפח על הגזע הדק והגמיש של טבק השדה, שהתנענע מעוצמת המכה והשיר כמה פרחים צהובים, אחד מהם נחת למרבה האירוניה על קרחתו של הבחור והחליק ממנה מטה אל העשב הירוק.
“אם כל זה הבלים בעינייך, אז אין על מה לדבר איתך בכלל.” פסק השני והסיח את מבטו מחברו.
“נו באמת, כמה קל, להתעלם מהעובדות.” זרק הבחור הקירח ברוגז. “נראה שאנחנו עלולים להפריע להם.” מלמל אמיל.
“מפריעים למי?” ירה לפתע הקירח אל עבר שלושת החברים שכבר היו קרובים למדי אל השניים.
“אני מקווה שזה בסדר להפריע לכם ולשאול כמה שאלות.” אמר סנאפלס בנימוס.
“מאוחר מדי.” ענה התלמיד הקירח וצמצם את עיניו. אמיל ותיאודור העבירו את משקלם מרגל לרגל בשתיקה.
“בחייך, תן להם לפחות לומר מה הם רוצים.” התמרד חברו והביט מעלה אל עבר שלושת החברים, “אם תוכלו רק לשבת, השמש מסנוורת אותי כשאני מביט עליכם מלמטה.”
השלושה הודו לו בהנהון ראש והתיישבו על הקרקע אל מול שני הבחורים.
“הם הופיעו רק היום?” שאל הקירח את חברו בזמן שהשלושה התיישבו.
“אתה מוכן להתייחס אלינו כמו אל בני אדם?” התפרץ תיאודור ברוגז.
סנאפלס הבין שאם הוא לא יתערב השיחה הזאת לא תניב תוצאות מועילות.
“אין צורך להתרגז,” אמר ודחף את תיאודור בכתפו דחיפה ידידותית. תיאודור הביט בו במבט מזרה אימים, סנאפלס חייך את החיוך הכי ידידותי שיכל לחייך, כאילו כל זה בדיחה גדולה ותו לא.
“אז אני רואה ששמתם לב שאנחנו חדשים פה.” אמר במאור פנים לקירח וחברו, שהביטו בו כאילו הרגע נחת מהחלל.
“טוב זה נכון, אנחנו באמת חדשים כאן, ורצינו לשמוע קצת על המקום.” ניסה שוב, אמיל הביט בו מהצד ברחמים, תיאודור הביט בקרקע במבט זועף.
הקירח יישר את גבו והיה נראה שהוא מוכן לדבר סוף סוף.
“תשמעו חדשים, אם העיניים שלכם לא מתפקדות כמו שצריך, אני אסביר לכם מה קורה כאן. אתם רואים איך שכולם כאן מחולקים לקבוצות?”
השלושה הביטו סביב, הדשא הירוק באמת היה זרוע קבוצות קבוצות של אנשים, כל קבוצה שומרת על מרחק בטוח מחברתה.
“כל קבוצה מורכבת מאנשים שהגיעו לכאן ביחד. כל אחד נשאר עם החברים שבאו איתו ומסתפק בהם.”
חברו נחר בקול, “גם אם הוא הגיע עם אנשים עיקשים יותר מפרד.”
“אם אני פרד, אז מה אתה?” הקשה עליו הקירח.
“פרד עם שיער.” השיב חברו בחיוך זדוני.
“זהו זה, אני אטפל בך עכשיו!” קרא הקירח וזינק עליו בזריזות מפתיעה.
השלושה הביטו בהם מן הצד, לא בטוחים אם הם צריכים להתערב ולהפריד, או לתת להם ליישר את ההדורים בדרכם.
התלמיד בעל השיער הקצוץ המשיך את דברי חברו בתיאום מושלם,
“אז השניים האלו הגיעו לכאן ביחד?” שאל אמיל את סנאפלס בלחש. “נראה שכן.” לחש סנאפלס בחזרה.
“אני לא יכול לחשוב על גורל גרוע יותר.” לחש תיאודור בטון שלא היה כל כך קרוב ללחישה. השניים עצרו את הקטטה והביטו בו במבט חודר.
“מה אמרת פינוקיו?” ירק הקירח.
“למי קראת פינוקיו, חתיכת המפטי דמטי!” קרא תיאודור ונעמד על רגליו.
שני הבחורים נעמדו על רגליהם גם הם, סנאפלס יכל להריח את הקטטה באוויר.
“חבר’ה, אני באמת מתנצל על גסות הרוח שלו,” אמר ונעמד גם הוא,
“אבל מה שבאמת מעניין אותנו הוא לא לריב איתכם, בסך הכל רצינו לשמוע את הסיפור שלכם.”
פניהם של שני הבחורים התרככו, אין דבר שאדם אנוכי ונרגן אוהב יותר מאשר לדבר על עצמו, וסנאפלס ידע את זה.
“הסיפור שלנו טראגי.” אמר הבחור הקירח בהרכנת ראש.
“כל הסיפורים כאן טרגיים.” העיר חברו.
“נכון,” הנהן הקירח, “אבל הסיפור שלנו טראגי במיוחד, כי אני כלול בו.”
“זה אומר שהוא רק טראגי במיוחד בשבילך.” ציין אמיל, שנשאר ישוב לבדו על הקרקע.
“אתה רוצה לריב איתי?” רשף לעברו הקירח במבט מזרה אימים.
“לא בבקשה תמשיך.” מיהר להתנצל, נראה היה שכל הרעש שיצרו שני הבחורים התחיל להכביד על אמיל המסכן.
“יופי, אז הסיפור שלנו הולך ככה,” אמר הקירח והתיישב על הקרקע, כל השאר התיישבו בעקבותיו, “אני ומארק עבדנו באסדת קידוח בלב האוקיינוס. אותו היום היה יום בהיר למדי, נכון?” אמר ופנה אל חברו.
“בהיר למדי.” אישר חברו בהנהון.
“אכן בהיר למדי,” אמר הקירח, מסופק מכך שהכל מקשיבים לו, “לא היה שום סימן שיבשר על האסון הקרב ובא. עמדנו במרומי האסדה והבטנו בים הבלתי נגמר, כשלפתע נשמעו צעקות מלמטה, ‘אש! שריפה!’ ריח שרוף עלה באפינו, ולפתע אור גדול עיוור אותנו, ורעש חזק, צורם, החריש את אוזנינו.”
הקירח השתתק לפתע, נותן לשלושה זמן לדמיין את התיאור הדרמטי.
“ומה קרה אז?” שאל סנאפלס, מרותק.
“והוקוס פוקוס, אנחנו יושבים פתאום בתוך כיתה, ומקשיבים לזיבולי שכל על משמעות החיים.”
דממה השתררה, אז גם הם הופיעו כאן כך פתאום, חשב לעצמו סנאפלס.
“ומה עשיתם?” שאל תיאודור ברוגע יחסי.
“לא עשינו כלום.” ענה הבחור השני, “פשוט המשכנו לשבת, ואז הייתה הפסקה, אז ירדנו כמו כולם לכאן והתיישבנו על יד שיח הטבק הזה.”
“הוא היה כזה נמוך,” אמר הקירח וסימן בידו כשלושים סנטימטר מעל הקרקע, “רק שתיל רך.”
“ואז היה עוד שיעור, ועוד הפסקה, וכך הלאה והלאה.” המשיך הבחור השני.
“ולא עשיתם עוד משהו מאז?” שאל אמיל בפליאה.
“מהר מאוד גילינו שבמקום הזה אנחנו לא רעבים, לא צמאים ולא משתעממים, פשוט חיים. אחרי הכל, מה עוד אפשר לעשות?”
אף אחד משלושת החברים לא יכל לענות על השאלה הזאת,
כי הם מעולם לא שאלו את עצמם את השאלה הזו.
“כמה זמן אתם פה?” שאל תיאודור.
“אי אפשר לדעת.” פסק הקירח.
“אז אולי השערה גסה?” ניסה סנאפלס.
“בלתי אפשרי אני אומר לך, השמש כאן לעולם לא שוקעת.”
אמיל החוויר לפתע, “זה אומר שאנחנו מתים?”
פעמון נעלם צלצל, קולו מהדהד בין שיפולי הגבעות.
“השיעור הבא תכף מתחיל.” חתך התלמיד הקירח את השיחה, מותיר את אמיל ללא תשובה. שני הבחורים קמו והחלו לצעוד יחד, תלמידים רבים עשו כמותם והתקבצו מכל רחבי השדה אל הגבעה.
השלושה נשארו ישובים על מקומם, מביטים בבחורים עולים ויורדים בין השיפולים הירוקים.
“שנלך לשיעור?” שאל תיאודור.
“לאן עוד אנחנו יכולים ללכת?” לחש אמיל.
סנאפלס נראה מהורהר.
“יש לי רעיון, אבל הוא קצת יוצא דופן.” פלט לפתע.
השניים הביטו בו בתמיהה.
“אם גם אתם לא אהבתם את הגישה של שני אלו, בואו נעשה ההפך.”
“ההפך?” שאל אמיל ותיאודור ביחד.
“איך אפשר לעשות ההפך?” תהה תיאודור.
“אה, זה קל,” אמר סנאפלס בחיוך, “פשוט הולכים בכיוון ההפוך.”
