הגבעות עלו וירדו, עשבים גבוהים כרעו בפני הרוח הקלה, אמיל הסיט את תלתליו אל מאחורי אוזניו והביט מדי פעם לאחור בעצבנות.
“אתם חושבים שמישהו ישים לב שנעלמנו?”
תיאודור שתק והביט בסנאפלס, שהרים את מבטו מעלה ועקב אחרי ענן גדול שחלף מעליהם.
“אני לא חושב שאכפת למישהו שם מי אנחנו ולאן נעלמנו.”
תיאודור הנהן בהסכמה, ואמיל חדל מלהביט לאחור.
העננים המשיכו ללוות את השלושה בדממה, מביטים עליהם ממעל ומסוככים עליהם מפני השמש. סנאפלס נשם את האוויר הצח עמוק פנימה, האוויר הנקי היה חידוש מרענן לכורה פחם. רק המחשבות על משפחתו טרדו את מנוחתו, אך הוא היה נחוש שלא לחשוב עליהם בינתיים. הוא לא יודע היכן הוא, ואם אי פעם יזכה לראות את האנשים הקרובים לו בשנית. אמיל ותיאודור היו העוגנים היחידים שלו כעת, והוא חייב להישאר חזק וצלול בשבילם. הם הילכו מאחוריו בדממה, כנראה חושבים גם הם על המשפחות שהשאירו אי שם.
עליי להשתמש בכל כוחות נפשי כדי להיחלץ מעסק הביש הזה, חשב לעצמו; ועד שאיחלץ, לא אתן לגעגועים להסיח את דעתי.
כתם כחול במרחק הציל אותו מהדממה המעיקה ונתן לו מטרה חדשה לדבוק בה,
“תראו את זה,” קרא והצביע אל המרחק.
“נראה כמו אגם או משהו בסגנון.” אמר תיאודור בצמצום עיניים.
“אגם יכול להיות מבוי סתום.” העיר אמיל.
“נכון.” הסכים תיאודור.
“תשמרו על אופטימיות חבר’ה.” נזף בהם סנאפלס, “תמיד נוכל לחזור לאחור או לחפש דרכים שונות, אבל לא נוכל להיחלץ מבור הייאוש אם ניכנס אליו מרצוננו החופשי.”
אמיל הנהן בנחרצות, “נכון מאוד.”
תיאודור הוסיף הנהון משלו, והשלושה הילכו בצעד קליל וראש מורם אל עבר האגם שהוסיף לגדול ככל שקרבו אליו.
נצנוץ המים העדין קרץ לשלושה והזמין אותם להתקרב.
“מה תגידו על זה,” אמר תיאודור, “אגם חסר שם באמצע שום מקום.”
ציפורים מזן לא מוכר ריחפו מעל פני המים השלווים וצללו מדי פעם פנימה, תופסות דגים ונוסקות איתם אל על.
“מה זה שם, באמצע האגם?” קרא אמיל והצביע לפנים.
סנאפלס ותיאודור הביטו אל הכיוון שאמיל הצביע אליו, אי חום וקטן בצבץ החוצה באמצע האגם השקט, על האי ניצב מבנה קטן וצהוב, עשן דק הסתלסל מהגג מעלה.
“מישהו גר שם?” תהה סנאפלס ועיקם את אפו.
“משונה מאוד.” לחש תיאודור.
אמיל פצה את פיו ורצה גם הוא לומר דבר מה, אך נהמה חזקה הפתיעה את השלושה וגרמה לליבם להחסיר פעימה.
“מה זה היה לעזאזל?” קרא תיאודור והביט לכל עבר.
“שם!” קרא סנאפלס והחווה בידו אל עבר שפת האגם.
איש כפוף גב עמד על הגדה והביט בהם מבלי לזוז. מאחוריו צפה סירה קטנה שזעה קלות על פני המים השקטים.
“הקול הזה בא ממנו?” שאל אמיל.
“נראה שכן.” ענה סנאפלס.
“הוא רוצה לריב איתנו או משהו?” קרא תיאודור באגרופים קפוצים, “היי! אתה רוצה מכות?”
“מה אתה עושה?” קרא סנאפלס, “אנחנו לא יודעים מי הוא או מה הוא בכלל.”
“מצידי שיהיה פיית השיניים, אף אחד לא מותח אותי ככה בלי שאחזיר לו מנה אחת אפיים.”
“למה הוא לא זז?” שאל אמיל בדאגה.
אכן, האיש הכפוף לא זז בכלל, הוא רק עמד על מקומו והביט בשלושה מרחוק.
“שנתקרב אליו?” הציע אמיל.
“כן,” אמר סנאפלס, “ובלי לעשות שטויות.” התרה בתיאודור.
תיאודור הוריד את אגרופיו הקפוצים מטה, “כדאי לו מאוד להתנצל כשנגיע.”
השלושה צעדו יחדיו אל עבר האיש הכפוף שלא זז כלל.
“אל תדברו עד שהוא יפנה אלינו, ותשמרו על ערנות.” הנחה אותם סנאפלס. מה הקטע שלו בכלל? תהה בינו לבין עצמו. כעת הוא כבר יכל להבחין בפרטים נוספים בנוגע לאיש המסתורי, בגדיו הבלויים והקרועים נחו ברישול על גופו הכפוף, זקנו היה ארוך ומלוכלך. עיניו היו לבנות כעין החלב, והן הביטו קדימה לעברם במבט קהה וחלול.
“שלום בעלי הבית.” קרא לפתע בקול חלוד וצורמני.
השלושה הופתעו למשמע קולו יוצא הדופן, הם התקרבו אליו עוד קצת ונעצרו כמה מטרים לפניו, רק ליתר ביטחון.
“אל תתרחקו ממני עוד.” ביקש האיש באותו קול מעורר חלחלה.
“איך נדע שבטוח להתקרב אליך?” שאל תיאודור בקול עוין.
“לעולם לא תדעו כלום!” הכריז האיש ופיו התמתח לכדי חיוך שחשף שורה חסרה למדי של שיניים צהובות להחריד.
