היי אתה.את.אתם.
הקוראים, הכותבים, העורכים.
אני חדשה כאן וקוראים לי אריאל. את הסיפור הזה אני מקדישה בשבילכם.
איך אני תופסת אתכם?
אתם צורכים סמים כדי לכתוב?
האם אתם מחזיקים כרגע גויינט ביד? כייף לכם. לי אין רישיון רפואי. לא יודעת גם למי להתקשר כרג. ואם בכלל כדאי לי
לברוח מהצלם של עצמי.
במקסימום כוס יין. ישמח לבב אנוש.
אז?
איך אני תופסת אתכם?
ספרו לי קצת על עצמכם.
אתם כולכם, הם. הן הסיפור הקצר הבא שלי.
איך זה מרגיש לכם שאתם כותבים? לאן אתם הולכים? למי אתם מכוונים. לכולנו יש קול קורא בראש. האחד שהיינו רוצים שיקרא את כל מה שקורה, ובכל זאת לא מעיזים, אליו או אליה להתקשר.
תקשורת בימינו היא עסק קצת מוזר. חיים כל יום כאילו אין מחר.
רוצים הכרה בכשרון, ומפחדים מהצלם של עצמינו. מה יגידו עלינו.
נעים מאוד אחים לעט.
אני אריאל
תכתבו לי מילה או שתיים על עצמכם. צאו לרגע מהמסך הדומם. תנו חיים לתמונה ולשם. ספרו לי איך ומה עושה אתכם לכותבים. איך אתם נוגעים באבק של הכוכבים והופכים אותו למילים. קצת על הדירה, הבית, הסביבה. גיל מראה, פחדים. כולנו ילדים של אלוהים.
מה לכם הוא השראה? מעניין אותי לדעת. לגעת בעץ הדעת.
וברון היה שמו של הבעל שלי.
הוא מת. הלך לעולמו. נשארתי רק עם השם שלו. ועם הצורך לצרוך. צורך עז לצרוך סמים. ובמקום זה – אני שותה לי יין מיקבי יתיר, ומנסה להתיר את סבך הקשר.
כי אחרי הכל
השבת אחרי מות
קדושים
וקדושים אנחנו. קדושים מעונים.
שלכם ,
אריאל
