הם ישבו בתוך פרגולה מעץ והכינו מנגל כדי שנאכל ארוחת ערב בשקיעה. אמא שלי חתכה ירקות, דוד שלי טיפל באש.. ורועי, רועי היה בטלפון כמו תמיד. עצלן מסריח.
ביקשו ממני להביא 2 דליים של מים מהים. זה טוב, אני יכולה לנצל את הרגע הזה.
הדליים חיכו על החוף ואני נכנסתי למים, שחיתי, קילחתי את הנפש שלי במים המלוכלכים האלה.
צעקתי להם שיבואו לעזור לי עם הדליים המלאים והם שלחו לי את רועי. מטר שמונים של שרירים והוא הולך הכי לאט שראיתי.
אני תמיד רציתי לטעום אותו, מעניין איזה טעם יהיה לו בים…
ראיתי שהוא מתקרב ויצאתי מהים. את הבגדים, חולצת בטן לבנה וחצאית ורודה וקצרה, לבשתי מעל הבגד ים הרטוב. והורדתי את בגד הים מבפנים כשהוא מסתכל, ידעתי שהוא מסתכל.
הוא ניגש ישר לדליים כמו ילד בישן. אל תתבייש, אני יודעת מה ראית, אני תכננתי את זה בשבילך.
ידעתי שאני צריכה להתאמץ יותר כדי לטעום אותו..
הוא גדל בלי אמא, אז הוא לא טוב כלכך עם נשים. למרות שאני לא כזאת אישה בעצמי. הוא בן 30 ואני בת 18.
לקחתי לו דלי והתחלתי ללכת מלפניו בצעדים לאחור, לספר בדיחות מטומטמות ועד כמה שהים קר.. הוא חייך אלי. לא הספיק לי החיוך הזה. צריך משהו רציני יותר.
מולנו היתה עוד פרגולה שמסתירה אותנו מאחרים. נפלתי ומשכתי אותו אלי שיציל אותי. הוא נשכב עלי עם הרגל שלו בין הירכיים שלי. לזה חיכיתי.
גנחתי, לא כי היה לי נעים, פשוט רציתי לראות אם הוא יגיב אלי.
הוא הגיב, הוא קפא. מצויין.
הוא הזיז את הרגל שלו, הפעם באמת נגחתי. הוא שלי.
הכל יכל להיות טוב אבל הוא לא שבור מספיק בשבילי, הוא ישר קם נבהל, אמר שצריך למלא שוב מים וחזר לים. נשארתי שם שוכבת על החוף, עם החצאית שהוא הרים לי עם הברך שלו, העור שלי פתוח לאוויר הקר והוא פשוט הולך…
אני יודעת מה צריך לקרות. הוא צריך לאבד עוד מישהו כדי להיות שבור לגמרי, כדי להיכנע לכל מה שהעולם יפיל עליו.
אני צריכה להעלים את אבא שלו. את האבא שלנו.
