ביג בוס. לך לך

חצות הלילה. לילשבת. 

לילךלך. י חשון, תשפ”ו. 1.11.2025. 

אשמורת שלישית.  

לכל איש יש מגירה אליה הוא מקיא את הפסולת שמייצרים לו החיים.  איש איש ומגירותיו הוא. איש איש ודרגתו. 

אצלי המגירות מלאות במילים שנכתבו על דפים לבנים. ממוספרות. מתוארכות בתאריכים. עם תמונות.להמחשה בלבד. חלקן נשארות עדות על דפים ציבוריים, ואת חלקן אני בוחרת לגנוז בכוננים קשיחים.  

לכל מגירה יש שם. יש שם של קורא מסתורי. אחד שאליו אני כותבת. אני צריכה אותו כדי להבין מה באמת אני מנסה להגיד. שזה אותו הדבר כמו לומר. 

לפעמים אני שוכחת שהאחד הזה הוא בעצמו בנאדם שהמגירה שלי פותחת אצלו מגירות משלו.

ולפעמים זה קצת לא נעים. ובמקום לפתוח אני פשוט סוגרת. טורקת. מפגישה אותו עם שדים שאולי הוא בעצמו מסרב להבין.

את עומק המגירות שלי רק אני באמת מבינה.  לפעמים המגירות שלי כל כך עמוסות בי, שאין בהן מקום לצד שלישי. וזה בסדר. ואולי זה לא, אבל לעת עתה,  זו הדרך שלי. ואם לא היא, אני לא הייתי אני.  בדרך לזו שאני רוצה להיות.

ובכל זאת, גם אם לפעמים מביך,  זה נעים.  נעים לי לקרוא אותי בראי הזמן.  את הסערות, המהמורות, הלקחים, השיעורים, התובנות. המילים שלי הן כלי. הן נשק. נשק יום הדין.

ולפעמים הן נשיקה. נשיקה ארוכה , מפותלת כזו, שמתחילה מראש, עוברת דרך הצוואר, ומגיעה עד ליסוד. למקום שבו הלוע והמיינד נפגשים. חגיגת  מילים ויצרים.

 לפעמים הן נכתבות עם הרבה גין וטוניק. לפעמים הן נכתבות עם קפה שחור והל. אבל הן צורך. צורך קיומי. המילים שלי מנציחות רגעים, שאלמלא הן, הייתי שוכחת. לקחת. בתרמיל גב, אדום קטן. למזכרת. 

התיבה שהיתה תקועה לה בשבת שעברה בניו טרל עצבני, החליפה לה הילוכים בקצב ימות השבוע. ראשון, שני, שלישי, רביעי, והגיעה למקסימום התאוצה שלה בחמישי. הילוך שישי זה כבר תיבה גיר ידני. ספורט. אני אוהבת ספורט.  בימי ראשון, שלישי ורביעי. מתחילה להחזיר לעצמי את צלם הגוף האנושי.  מעלה שריר על זרועות מנוונות. מחזירה לירך את צורתה הפנימית. לבטן את שתי וערב השרירים שלה. נהנית להסתכל במראה. ולומר לעצמי: זו אני. 

וביום השבת. 

אני קמה לעולם בלי שעון.  שקט שקט כמו בראשית. לבד במיטה שכל הצדדים בה רק שלי.  ובראש שלי רק משפט אחד. לך לך מארצך, ממולדתך, מביתך. כי ככה זה שלומדים פרשות השבוע. מסתנכרנים עם האלוהים.  חיים בקצב שהוא מכתיב. יום אחרי יום עד שהימים נגמרים.  

הלכתי. הלכתי הרבה כדי להגיע לבוקר הזה.  

לכל נהג יש בוס שמכתיב לו את המסלול. את הקצב. את הלוז. והבוס שלי יצא לפגרה. לא השאיר פתק. מתי ואם בכלל יחזור. כהרגלם של בוסים אני מניחה. אף פעם לא הייתי בוס. ואין לי גם כזה רצון.  נהנית מהנסיעה. ההגה סך הכל בידיים שלי. אני  רק צריכה להחליט באיזה תנוחה אני רוצה לשים עליו את הידיים.  אני גם לא שואלת. סומכת עליו. הוא כבר בוס די גדול.  וכמו שהגיע, כך גם זכותו היא ללכת.

לכל אחד יש את הפרשה שלו. את הלך- לך. את היעד.  את הנהג. את הנהגת. המשאית, האופנוע או את הנגררת. לכל אחד יש הוויז שלו. לא כל בוס מחפש לו נהג מירוצים. יש בוסים שרוצים פשוט נהג כזה מתון עדין. שינהג בקצב של עשרים קמש לשעה. זכותם. הם בעלי הדיעה. בעלי דיעה. 

וממילא את המשכורת משלם לי הביג_ בוס. כך שבנתיים. אני די מסודרת. 

הוא  השאיר לי את הרכב שלו במתנה. הדלק עליי.  אני עוצרת לפעמים לתדלק אותו בתחנות הדלק של החיים.

מטעינה אותו בחשמל. היברידי. בעיקר בשבת. היום שהיחיד בשבוע שבו הוא חונה. לא נוסע. לא ממהר לשום מקום. רק דואגת שלא ייגמר לו המצבר. שומרת עליו במצב כזה שמור. נמנעת משריטות מיותרות.  מתיקוני פחחות או צבע. פילינג עמוק פעם בחצי שנה. שמתקלף. לא הרבה מעבר.  מתנות קטנות נתן לי היקום. והרכב ? רכב ספורט.

ואם אתה קורא אותי בוס. תודה. אני אוהבת את הרכב שהשארת לי. הרכב הרוחני. ככה בהשאלה אני יודעת. הכל זמני.  לא היה כאן שום חוזה בינינו. לא משהו לטווח ארוך. ליסינג תפעולי לשנה. בלי ריבית. רק הקרן. קרן אור. פרילנסרית. 

את הפוסט הזה אני מקדישה לך. כי אתה לימדת אותי לנהוג.  או יותר נכון, הזכרת לי. נכון יותר. בקצב בריא יותר. לימדת אותי , הזכרת לי, הכתבת לי את הקצב, מתי להאיץ. מתי להאט. מתי לבלום. וזה שיעור חשוב. וזה המון.

היית ועודך- גם בעצם שתיקתך.   בוס נפלא. היית רך וגם נוקשה. עדין אבל גם גס רוח. סוער וגם שכלתן. קרוב אבל רחוק מאוד. הזכרת לי את הדרך לחדר הכושר. הזכרת לי את הדרך לעיר מולדתי. הזכרת לי מי אני. מאין באתי. הזכרת לי את אבא שלי. הזכרת לי את האבא של הבן שלי. הזכרת לי את נעוריי, והזכרת לי גם שהעבר חלף עבר לו. מודה אני ה מלך  של העולם – הביג.  על זה הבוס. 

ועכשיו – ההגה בידיים שלי. והתנוחה. שש תשע. התנוחה שהשארת לי כזכרון נעים וכל כך קצר. קצר מדיי.  בזכרוני. הסימנים שהשארת על גופי דהו. מסגול כהה לחום בהיר.  ויש רגעים כמו היום למשל, בהם הדרך מתארכת, והימים מתקצרים שאני פשוט מתגעגעת ואין לי מושג אפילו למה.  לא היה לי בעצם שום דבר מימך ובכל זאת היו לי חיים שלמים. עבר, הווה ולפרקים גם הצצה לעתיד. מדע בדיוני. 

כמה נסיעות קצרות. במהירות 220. קילומטר לשעה. לא מרחקים ארוכים. לא שקיעות או זריחות. לא יקיצות. לא חשבונות.  לא אכזבות. לא חלומות. לא ילדים. לא הריונות. ואפילו לא משכנתא.  רק קופסת פלסטיק מלאה בננות ותותים. רק טעם של אבנים מתגלגלות.  ויותר מזה- טעם, ריח וקול שלך. בלי תמונות. וטעם של עוד.