דני חזר לקלנועית ונסע אל המדשאה רחבת הידיים שכבר התרוקנה מציפורים, מבעד לחלונות הגדולים של חדר האוכל הוא ראה את הנער עורם תבניות אוכל ריקות מהבופה ומחליף אותן בתבניות מלאות. כשאתה רואה אנשים אחרים עובדים במרץ מתפשטת בך התחושה שגם בלעדיך כדור הארץ ממשיך להסתובב, אנשים ממשיכים ללכת ממקום למקום, סיפורים חדשים עולים לבמת העולם ברעש גדול ונפרדים ממנה בשקט מופתי. בהשפעת התחושה המרגיעה, דני נסע אל קצה בית הארחה, מארח חברה לזוג הנדנדות החורקות ולמגלשה שצבעה המתקלף השאיר כתמים אדומים על האדמה הרטובה. נמלים מעופפות כיסו את האדמה, הגשם הראשון נתן את האות לתחילת מעגל חדש של לידה ומוות. דני הביט בהם ממרומי הקלנועית שלו בעודו מגלגל פילטר לפייסל, לא יעבור זמן רב עד שיאבדו את כנפיהן והאדמה תהפוך לבית קברות זעיר עד שיאכלו את גוויותיהן חיות קטנות או שירקבו וידשנו את האדמה. חיים שלמים מתכנסים בכמה שעות, תפקיד נוצר ומסתיים בהיעלמות מבמת החיים, מה שעתיד לקרות לכל אחד מאיתנו בתמצות מחריד. דני תחב את קצה הפייסל בין שפתיו והרים את המצית אל קצהו האחר כשצלצול טורדני הפר את שלוותו. הייתה זאת האחראית, שהגיעה באיחור אופנתי ומיד החלה לחלק פקודות לכולם, כולל לדני. מסתבר שיש סתימה בשירותי הגברים ליד הקבלה. למה תמיד רק שירותי הגברים מתקלקלים?
דני תחב את הפייסל אל קופסת הסיגריות שלו והניע מחדש את הקלנועית, יש לו תפקיד למלא.
כשדני סיים לתקן את הסתימה, הפסקת הצהריים כבר הגיעה. הייתה לו חצי שעה שבה יכל לעשות מה שרצה בחופשיות, הוא החנה את הקלנועית בחדר העבודה והלך לאסוף מהמטבח שאריות מזון מארוחת הבוקר. כשבני אדם הולכים סתם ככה – בלי שום דבר בידיים, או אז הליכתם סתמית. ברגע שיש לאדם חפץ בידו האחת, מיד מתעלה הוא לדרגה של שליח. הליכתו אינה עניין אגואיסטי גרידא, אלא יש לו אחריות, יש לו דבר בידו שעליו לקחת מנקודה זאת לאחרת, כשזה קורה – יופי העולם מתגלה במלוא הדרו. השמש חיממה את עורפו ושום רוח קפואה לא הצליפה באוזניו, המיינות על חוטי החשמל שרו לו את שיר הדרך והדקלים הגדולים הכפיפו לעברו את צמרותיהם בהכנעה, מה נהדרת היא הדרך. הדלת לא הייתה נעולה, כשדני פתח אותה הוא ראה את אביהוא יושב על אחת המיטות בסלון, מביט במסך הפלאפון שלו בגב כפוף. הוא הרים את מבטו אל דני והיה נדמה לדני שהוא מתלבט כיצד להעביר את הזמן הרב שבין סוף ארוחת הבוקר לתחילת ארוחת הערב.
“נראה לי שאלך למכולת לקנות לעצמי נודלס להכנה מהירה וקצת חטיפים, אתה רוצה שאקנה לך משם כמה בירות?”
דני סגר את הדלת מאחוריו ופנה אל המסדרון. “אם תוכל לחכות דקה אצטרף אלייך.”
“האמת, זה יהיה נהדר.” אמר אביהוא שרווח לו כשהבין שהוא כבר לא צריך לנווט את דרכו למכולת לבדו. ככלל, בני האדם פוחדים מהלא נודע, אפילו אם הוא פשוט וקטן. וכבר היה מי שאמר שאין צליל מסקרן יותר מדפיקת דלת, שכן מאחוריה יכול להיות כל אדם, אהובה נשכחת או אפילו אויב מר. דני סידר את המיטה, גרף שאריות של סיגריות אל כף ידו והשליך אותן לפח, אחר סידר את קופסאות הגראס הריקות, התבשם בדיאודורנט וחזר לסלון. אביהוא עדיין היה על המיטה אך הוא כבר עבר מישיבה לחצי שכיבה, מחזיק את הפלאפון מעל ראשו, מבטו מרותק למסך.
“יאללה בוא נצא עכשיו.” אמר דני, ואביהוא קם כאילו כל מה שעשה היה לחכות למילים אלו ממש. המדרכה הייתה צרה מדי בשביל שניהם, אביהוא הלך מאחורי דני וסקר את הבתים קטנים עם החצרות הקטנות. הכל היה שקט להפליא, אפילו שקט על גבול המוזנח. בצידו השני של הכביש עמדה דומם גדר היישוב ומעבר לה תלולית עפר שחתולים נמנמו עליה את שנת הצהריים שלהם.
“ההנהלה השתנתה לגמרי”, שבר אביהוא את השתיקה, “הם לוקחים פחות עובדים לאותה העבודה, פעם היינו חמישה עובדים בכל ארוחת בוקר, היום היו איתי רק שני נערים שבקושי ידעו את העבודה.”
דני הנהן בשקט, הוא לא ידע הרבה על מה שהיה כאן לפני שהגיע, אבל זה בהחלט התאים למה ששמע על המקום.
“אפילו יותר גרוע,” המשיך אביהוא בלהט מתגבר, “כל הקטע של העבודה כאן היה, שלמרות השכר הנמוך, אתה יכול לעבוד הרבה שעות ביום ולהגיע אל השעות הנוספות בקלות יחסית. אבל כמו שזה נראה לי עכשיו, הם מודדים את הזמן בסרגל ולא נותנים לי לעבור אתת רף השמונה שעות עבודה ביום, רק משמרת הבוקר הזאת גמרה לי להתחרט שהגעתי לכאן.”
“אז למה שלא תחזור הביתה?” שאל דני ובעט באבן סוררת שהתייצבה דווקא באמצע המדרכה. למרות גסות רוחה של השאלה, אביהוא ענה עליה ברוגע ופשטות מפתיעים.
“אני גר רחוק מכאן, מרחק של שלוש אוטובוסים וארבע שעות נסיעה. אני חושב שאנסה לסחוב את השבוע הזה.”
דני הנהן בשקט, הוא לא ידע כמה אביהוא יוכל לסבול כאן, ההנהלה כללה את האחראית והעוזר האישי שלה, ושניהם היו טיפוסים קשים. האחראית הייתה אישה ממורמרת בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, שערה תמיד אסוף בצמה הדוקה כלפי מעלה, ופרצופה נראה בדיוק כמו התסרוקת שלה, מתוח ומתנשא. העוזר האישי שלה היה בן גילה פחות או יותר, אך הוא נראה זקן ממנה בהרבה. פניו היו מקומטות ועייפות, גבו כפוף והבל פה רע ליווה אותו לכל מקום שהלך.
“יצא לך לדבר עם האחראית היום?” שאל דני בתקווה שיוכל ללקט קצת מידע על מצב רוחה היום.
“כן, ראיתי אותה. למרות שהיא הגיעה באיחור והשאירה אותי עם צמד נערים חסרי ניסיון, היא עדיין שמה לב לכל פרט קטן שלא היה טוב בעיניה ודאגה לספר לי עליו באריכות לא נעימה. אפילו את המוזיקה ששמנו ברמקולים כשניקינו את חדר האוכל היא סגרה בתואנה ‘שזה לא מקצועי’, כאילו להגיע בכזה איחור זה שיא המקצוענות.”
אביהוא השתתק לפתע והביט לצדדים, מוודא שאין איש חשוד בסביבה שיוכל לשמוע את מה שיש לו לומר. “תאמין לי, אצל אנשים כמוה הנפש מתה הרבה לפני הגוף.”
דני גיחך קלות, יש משהו בדבריו. אביהוא שם לב לגיחוך, וזה עודד אותו להמשיך.
“וגם העוזר שלה כל כך מתרפס, על כל דבר שהיא מצווה עליו הוא אומר: ‘כמובן הוד זיבלותך’ כמו משרת של איזה נבל מרושע בסרט”.
“הוד זיבלותך?” שאל דני בחיוך, “אף פעם לא שמעתי על דבר כזה.”
“יש לבחור הזה דרך מקורית להביע מחשבות, דרך מקורית ומשעשעת למדי. הם הגיעו לצומת טי, דני סימן שמאלה והם פנו ביחד לשמאל, עכשיו המדרכה התרחבה, ואביהוא התקדם קדימה וצעד לצד דני. “איפה עבדת לפני שהגעת לכאן?” שאל.
“עבדתי באבטחת מעברים”, זרק דני, עיניו של אביהוא נפערו בהערכה.
“זאת אחלה עבודה, למה עזבת אותה?”
“לא עזבתי, העיפו אותי משם כי פוצצתי ערבי שבא אליי עם פוזה במכות.”
מבטו של אביהוא נכבה קלות, והוא שמר על שתיקה. הם הגיעו לכיכר, דני סימן ימינה, והם פנו בהתאם. המחשבות בראשו של אביהוא התרוצצו, הוא כבר לא ידע אם לרחם על דני או לפחד ממנו, בסוף השביל הציץ לעברם מבין השיחים אזור חנייה קטן, ודני אמר שזאת החנייה מול המכולת. ובאמת, לא עבר זמן רב וגם מבנה ישן ומתפורר הציץ מבינות לשיחים הירוקים, המכולת בכבודה ובעצמה.
משהו בקומפקטיות של מכולת קטנה בישוב נידח מעורר את רגשותיו של האדם. אמנם השפע כאן מצומצם יחסית לשפע שמצוי בסופר העירוני, אבל הוא דחוס הרבה יותר. כאן תוכל למצוא את המדפים של הקפה השחור עמוק בתוך אזור הממתקים, אזור שהילדים הקטנים הפכו מזמן לאסון טבע קטן. כאן תוכל למצוא את המוצרים המוזרים ביותר, כמו ערכת לק ג’ל לילדות, ועדיין קורה שהמוצרים הבסיסיים ביותר נעדרים ממנה, ואתה, שרצית פיתות לארוחת ערב נאלץ להסתפק בבגט, כי זה הדבר הכי קרוב שמצאת במדפים הצנועים שהוקדשו לכל מה שבא מן החיטה. במסדרונות הצרים אתה ניגון לפגוש שוב ושוב באותם אנשים, ובכל פעם תביט היטב על מוצר מסוים ותמלמל משהו רק כדי שלא יחשדו בך שאתה גנב או הולך בטל שלא באמת מתכוון לקנות משהו.
דני ניגש היישר אל המקרר והוציא ממנו שישיית בירות קרלסברג, בקופה הוא הוסיף לקנייה גם שתי חבילות ווינסטון בלו, ויצא לחכות לאביהוא בחוץ. אחרי שיטוטים רבים והיתקלויות מביכות מהסוג שכתבנו עליהן כאן, אביהוא קנה בקבוק של משקה חלבון בטעם אייס קפה, בקבוק גדול של מיץ תפוזים, וארבע מנות חמות, כולן בטעם סצ’ואן. הוא חייך בהתנצלות אל דני שחיכה לו בחנייה ושניהם חזרו ביחד אל הדירה השקטה.
וכך הם צעדו יחדיו, שני אנשים שהגורל קבע שעליהם לארח חברה זה לזה בשעת צהרים של יום סתווי, רחוקים מבני משפחתם וחבריהם הקרובים. ולמרות שהזמן שלהם יחדיו קצוב, כל עוד הוא ישנו, שום זמן אחר לא בא בחשבון.
