אביהוא תחב את כפות ידיו עמוק בתוך כיס הקפוצ’ון שלו, הקור התחיל לגשש את דרכו באוויר הלח. דני, שנראה פחות מוטרד מהקור, התיישב במושב הנהג והניע את הקלנועית הנאמנה שלו. אביהוא חיפש את חגורת הבטיחות לכמה שניות, ואז הבין שהיא איננה והשלים עם גורלו במשיכת כתפיים. במשיכת הגה ולחיצת דוושה דני החל לשייט על הכביש הסלול. נפנוף לשלום לשומר בצריף, והשער מתרומם לפניהם, קורא להם להיכנס למעמקים החשוכים של בית הארחה בשעת לילה מאוחרת. איש לא הילך בצידי הדרך, דני נסע בדרכי קיצור מסתוריות שהובילו היישר אל המדשאה הגדולה. נוסעים בין ערוגות פרחים וצל עצים, המדשאה מתמשכת מכל עבר, הרוח הופכת לבגד צמוד על פניהם החשופות, בגד מקפיא במיוחד אך גם מרענן להפליא. הקור מסלק כל מחשבה, הם חיו רק את מה שחושיהם קלטו, והנוף היה נפלא. ריח של דשא רטוב מעורבב בריח האדמה הבוצית הסתנן אל נחיריהם, דני עצר את הקלנועית בקצה המדשאה והם צפו במאגר הגדול והשקט. חושך המוחלט חלש מעל ומתחת מימי המאגר, רק נצנוצם של אורות רחוקים על פני המים הסגיר את קיום המאגר לעין הבלתי מזויינת.
הפלאפון של דני צלצל בקול, קוטע את השקט הבראשיתי בצליל צורם. לא עברו כמה שנית של שיחה, ודני כבר צעק על המסך, “אבל אני שילמתי לך את כל השכירות של החודש שעבר!”
אביהוא הבין בין השורות שבעל הדירה של דני (ושל כל חתוליו) טוען שדני לא שילם את השכירות במלואה. דני לעומתו טוען בתוקף שהוא שילם את כל הסכום, ושהוא סתם מנסה לעקוץ אותו בעוד כמה שקלים.
כשדני סיים את השיחה מצב רוחו לא נראה מרומם במיוחד, הם עלו בחזרה אל
הקלנועית. דני דיבר בקול, חצי אל עצמו וחצי אל אביהוא, “הממזר הזה מנסה לרמות אותי! אני בטוח ששילמתי לו את כל הסכום.”
בגלל שאביהוא לא היה בטוח אם דני מפה לתשובה, הוא פשוט שתק והביט בו בהאזנה.
“יש אנשים פשוט רעים בעולם.” נאנח דני, “אני שניה עוצר שם ליד השיח כדי לעשות סיגריה.” חצי ביקש חצי הודיע לאביהוא שהנהן בהסכמה. באשר לאביהוא, הוא חשב שרוב בני האדם הם הוגנים וטובים, ואת חלק מהם הרסו תשוקות ותאוות, מה שגורם להם להתנהג ברוע. הוא הביט בדני שולף חפיסת ווינסטון לייט מהכיס ושולף ממנה סיגריה, הוא שאל אם יוכל לקבל אחת, דני שלף סיגריה נוספת מהחפיסה והגיש אותה לאביהוא בהנהון. הם ישבו שם ועישנו בשקט, מביטים בהשתקפות פני הירח במימי המאגר, משוטטים כל אחד במחשבותיו, ועדיין, הם חשבו בערך על אותם הדברים.
