קריאת הפתעה נפלטה מפיו של אמיל, האיש הכפוף פנה לאחור והביט אל עבר האגם.
“השם שלי… הוא נאן, ככה קראו לי מזמן.” אמר, גבו עדיין מופנה אליהם.
שלושת החברים התקרבו אליו קצת.
“אמיל… סנאפלס… תיאודור…” מלמל והרים את ראשו מעלה.
“איך אתה יודע את השמות שלנו?” שאל אמיל.
נאן הסתובב והביט בעיניו של אמיל. אמיל נרתע לאחור מחמת בוהק עיניו של נאן, הן נראו כמו כוסות חלב מלאות.
“אתה יודע, אמיל היקר, האנשים שמכירים אותנו הכי טוב הם ההורים שלנו.” אמר נאן ופרש את ידיו לצדדים.
“כן.. אני מניח שזה נכון..” מלמל אמיל.
“טעות!” צעק נאן לפתע, “הרי האנשים שאנחנו משקרים להם הכי הרבה הם ההורים שלנו!”
אמיל החוויר מעט, “אני מניח שגם זה נכון?”
נאן חייך וסב לאחור בשנית, מביט בסירה בריכוז.
“סליחה, אבל איך זה קשור לשאלה שלנו?” שאל סנאפלס.
נאן שתק, רק פכפוך מי האגם מילא את החלל הריק.
“אנחנו מבקשים,” קרא תיאודור, “לא, אנחנו דורשים. דורשים לדעת איך אתה מכיר את השמות שלנו.”
נאן לא אמר דבר.
תיאודור נשף ברוגז והתקרב אל נאן, מושיט את ידו אל עבר גבו הכפוף.
סנאפלס ניסה לאחוז בתיאודור לפני שהלה יניח את ידו על נאן, אך תיאודור פלט קריאת הפתעה ונרתע לאחור. נאן ריחף באוויר לרגע קל ונחת בקול רעש על הסירה.
“האם.. הוא.. קפץ לרוחק של שלושה מטרים עכשיו?” מלמל תיאודור, ידו עדיין מושטת קדימה.
“עדיין יש לי את זה.” קרא נאן בסיפוק, “אני מתכבד להזמין את שלושת האדונים לכוס תה בבקתה שלי, סירוב הוא לא אופציה.”
“מה נעשה?” לחש אמיל.
“אנחנו צריכים מדריך.” אמר סנאפלס.
“הוא לא יכול להדריך כלום.” קרא תיאודור בקול רם למדי.
נאן פרץ בצחוק, דמעות ירדו מעיניו אל לחייו הגרומות.
“זה בחור כלבבי…” אמר בהתנשפות, “להדריך כלום, רק תחשבו על זה!” לפתע הרצין לגמרי, צחוקו פסק והוא התכופף ושלף משוט גדול מתחתית הסירה.
“הבקתה שלי באמצע האגם, אבל נגיע לשם אחת ושתיים.”
“למה שנבוא איתך אם אתה לא מסוגל לענות לנו על שאלה פשוטה.” הקשה סנאפלס.
“זאת הדרך היחידה שלכם להתקדם קדימה.” ענה נאן, “או שאולי אתם מעוניינים לבלות את חיי הנצח שלכם בכיתה המשמימה הזאת?”
“הוא יודע על הכיתה.” לחש אמיל. “אולי הוא יודע עוד דברים על המקום הזה.”
“אנחנו זקוקים לכל פיסת מידע.” הסכים סנאפלס, “כדאי שנלך איתו.”
“אם הוא יעשה משהו משונה, אני כבר אטפל בו.” לחש תיאודור בקול קשה כפלדה.
סנאפלס הנהן ופנה אל נאן שנשאר דומם על עומדו בתוך הסירה, “אוקיי אנחנו נצטרף אלייך.”
נאן חייך ודידה אל חרטום הסירה, “קפצו פנימה!” קרא בשמחה.
השלושה התקרבו אל הגדה וקפצו אחד אחרי השני אל תוך הסירה.
“ועכשיו, תנסו להירגע ולהנות מהנוף.” אמר נאן והכניס את המשוט אל תוך המים.
“ואיך אתה אמור להזיז אותנו עם המשוט המסכן הזה?” שאל תיאודור.
“זה פשוט,” אמר נאן ודחף את המשוט לאחור, הסירה זינקה קדימה, מעיפה רסיסי מים לכל עבר. “ממש כך.”
