אצות שחורות צפו על פני האגם ונדבקו לדפנות הסירה, מלוות אותה לזמן קצר בטרם יתנתקו וישובו לצוף בחוסר מעש על פני האגם הצלול. סנאפלס רכן קדימה וניסה להביט בקרקעית; אך רק השתקפותו המתעוות הביטה בו, מי שמביט במים עמוקים, המים העמוקים מביטים בו חזרה. האגם השקט עורר בו חוסר נוחות, הוא לא יכל שלא לחשוב על נאן, לגור לבדך במעמקי האגם, רק השתקפותך מביטה בך בחזרה, מי לא היה יוצא מדעתו?
נאן מצידו חתר בשלווה, עפעפיו סגורים וחיוך דק נסוך על פניו השלוות. הסירה התקרבה אל האי יותר ויותר, הבקתה הצהובה נראתה בבירור, וגם האי הקטן שעליו נבנתה. אבנים קטנות הקיפו אותה מכל עבר, מלבדם לא נראה דבר על האדמה החשופה. עשן הסתלסל מגג הבקתה ונעלם בשמי התכלת, חלון מרובע שקובע על יד דלת עץ חומה לא הסגיר את תכולת הבקתה, שכן וילון עבה כיסה אותו מבפנים. הבקתה נראתה כמו שילוב של בית בובות וצריף ביער, צבעונית אבל חדגונית, ילדותית אבל סרת טעם.
האי היה קרוב למדי, סנאפלס חשש שאם נאן לא יאט בקרוב הם יתרסקו על הגדה, הוא הביט באמיל ותיאודור, מבטיהם החרדים היו נעוצים בנאן, שעדיין עצם עיניים.
“אתה לא מתכוון להאט את הסירה? אשמדאי זקן שכמוך!” קרא תיאודור בבהלה.
חיוכו הדק של נאן נמתח ושפתיו התכווצו בעונג, “לא לדאוג אפרוח, תסמוך על הנהג.”
“נהג או לא, כולנו נתרסק ביחד!” הזדעק תיאודור.
הגדה כבר הייתה במרחק של כמה מטרים מהסירה השועטת, אמיל עצם את עיניו, שפתיו מלמלות תפילה אחרונה. תיאודור ניסה לקום ולחטוף את המשוט מנאן, סנאפלס רק הביט הלוך ושוב בגדה ובעיניו הסגורות של נאן, מחכה בשוויון נפש לראות מה יקרה.
בניגוד גמור לכל חוקי הפיזיקה, הסירה עמדה על מקומה באחת, תיאודור העומד נפל אפיים ארצה לרגליו של נאן, אמיל הושלך קדימה והתנגש בסנאפלס שניסה לשמור על שיווי משקל ולא היה מוכן לכל כובד משקלו של אמיל שהוטח בו לפתע. השלושה שכבו בערבוביה על קרקעית הסירה, נאנקים בכאב. למרבה המזל, לא נגרם נזק לאף אחד מהם; כל תוצאות העצירה הפתאומית היו כמה מכות יבשות וקללות נמרצות מפיו של תיאודור.
“אני לא מבין, אתה מנסה להרוג אותנו איש זקן?” נאנח סנאפלס והדף את אמיל ששכב עליו פרקדן.
“אי אפשר להרוג רוחות רפאים.” צקצק נאן בגיחוך צורמני.
