פרק 1 מתוך 1 · בכתיבה · היום בו החלפתי גופות עם הכלבה שלילתוכן העניינים“מה קורה פה? מה קורה פה?” זו הייתה המחשבה היחידה שהצליחה להחזיק בה. היא ניסתה לחשוב, אבל חושיה הוצפו: כל קפיצה של המכונית העיפה אותה מצד לצד והיא נחבטה בדפנות הכלוב. היא שמעה יללות של כלבים רבים, אך לא ראתה דבר בגלל החושך המוחלט. בהדרגה היא התרגלה לכך והחלה לחשוב “אאז אנשים בחליפות אחידות חטפו אותי, שמו אותי בכלוב, ועכשיו אני נוסעת יחד עם כלבים אחרים. או לא… אני בדרך לבית מחסה!” נטע צעקה בכל עוצמה אל הנהגים “תקשיבו לי! זאת טעות! בבקשה, תעצרו!” אחד הנהגים אמר בקול מלא בוז “סתמי ת’פה כלבה מסריחה!” נטע קרסה על רצפת הכלוב בייאוש. “למה הוא לא מבין אותי. תירגעי נטע הכל יהיה בסדר, ריקי הרי…” עיניה התרחבו והיא קמה מהרצפה “אוי לא! ריקי יצאה מהאוטובוס ורצה אחריי… הלך ליי ועל הצגת הפרויקט!”
אחרי חצי שעה של המתנה, ריקי סוף סוף נכנסה לאוטובוס. במהלך הנסיעה הייתה ריקי שקועה כל כך במחשבותיה, שלא שמה לב לאנשים שנדחקו סביבה. המחשבות נקטעו ברגע שהקול מהרמקול הכריז: “אוניברסיטת חיפה.” ריקי שאלה את האיש הקרוב אליה “רגע, אנחנו עכשיו באוניברסיטה?” האיש הסתכל עליה במבט מבולבל, ריקי שאלה אדם אחר, שאמר בקול יהיר “כן. אנחנו באוניברסיטה.” ריקי מיד רצה אל הדלת שכמעט נסגרה “חכו רגע, חכו!” ריקי צרחה בכל כוחה. היא זינקה דרך הדלת רגע לפני שנסגרה, וצנחה על המדרכה. היא קמה והרימה את ראשה. מולה התנשא בניין ענק, ומסביבו התרוצצו אנשים מכל עבר. היא חשבה “וואו אז זאת אוניברסיטה.” כשהלכה לכיוון האוניברסיטה, מכל כיוון הופיע אדם אחר, וכל אחד מהם נראה לה מאיים יותר מהקודם. אך היא החזיקה מעמד, ואמרה לעצמה, “ריקי, תירגעי. לפחות בשביל נטע.” כשנכנסה לאוניברסיטה, היא ראתה מאות אנשים שרצו לכיוונים שונים של האוניברסיטה ואז הגיעה אליה מחשבה “רגע… לאן בדיוק אני צריכה ללכת? נטע שכחה לספר לי? לא. אני זו ששכחתי. אוי, מה אני עושה?” “הי נטוש!” ריקי שמעה קול מאחוריה. היא התבוננה מסביב אבל לא מצאה אף אחד. “נטוש אני פה!” ריקי ראתה בחורה ובחור שחייכו ונופפו לה ידיים, והדבר הדאיג אותה. הבחורה החלה לרוץ לעברה. ריקי נבהלה “מה היא רוצה ממני?! היא תתקוף אותי? אבל נטע אמרה שאסור לעשות כך. אז ישאר רק דבר אחד.” ריקי התחילה לרוץ ברחבי האוניברסיטה הרחק מהבחורה שרצה אחרי וצעקה “נטוש מה איתך!?”
נטע הסתנוורה מאור בהיר כשפתחו את הדלת של המכונית. היא הרגישה שמישהו מחזיק בכלוב שלה ושמעה צעדים.ה כול היה לבן ומטושטש, כאילו הסתכלה דרך מסך. כשעיניה התרגלו לאור, היא הבחינה בדלת חומה בקצה פרוזדור אפור. היא שמעה צעדים, הסתובבה וראתה שאחד הלוכדים מחזיק בכלוב שלה והלך אל הדלת בחיוך רחב. “אדוני, תקשיב זו טעות.” אמרה נטע בקול נבהל. “אני אישה – כלומר, כלבה הגונה, אין צורך להשאיר אותי בחדר אחד עם הכלבים המטונפים האלה אז למה שלא פשוט תשחרר אותי? עשינו עסק.” הגבר לא ענה לה. הוא פתח את הדלת, ונטע ראתה מולה מתחם גדול שבו כלבים מגזעים שונים שיחקו בשמחה במתקנים זה עם זה. “לא לא לא לא, בבקשה אדוני, אני מתחננת, אני צריכה להיפגש עם מישהו, אדוני!” אמרה נטע בקול נואש. הגבר פתח את הכלוב והטה אותו, עד שנטע נפלה ממנו על הרצפה והגבר אמר “תיהני עם חברים חדשים.” הגבר הלך אל הדלת. נטע רצה אחריו וצעקה “בבקשה תשחרר אותי, בבקשה! תקשיב לי!” הגבר סגר את הדלת מאחוריה, נטע דפקה כמה פעמים בדלת עם הגוף שלה. “בבקשה! בבקשה! בבקשה!”
“מה אתה צורח ככה, גבר? הוא גם ככה לא מבין אותך.” אמר קול בס וצרוד. היא הסתובבה וראתה בוסטון טרייר שרוע על גבו על אחד המתקנים. הוא העביר את אחת מציפורניו על הציפורניים האחרות בכף רגלו, והקליקים החרוקים נשמעו שוב. הכלב אמר “מה? אתה לא יודע שאנשים לא מבינים את השפה שלו?” הכלב קפץ לרצפה והתקרב לנטע. “מבחינתם אנחנו סתם ממלמלים משהו, והם מפרשים את זה איך שמתחשק להם.”
“ההה, מי אתה?”
“שמי טוש. ומה השם שלך, גבר?”
“הם… גברת.” אמרה נטע בקול נבוך. טוש התקרב אליה, הריח אותה היטב, נטע הלכה כמה צעדים אחורה ואמרה בכעס “היי מה אתה עושה!”
“סליחה גברתי, אבל איך עוד הייתי יודע שאת נקבה?”
“אולי לפי הקול שלי?”
טוש הביט בה בבלבול. השתררה ביניהם שתיקה מביכה.
“מה רציתי להגיד? אה כן. אז אין טעם לצעוק, גברתי. פשוט צריך להמתין במקום העלוב הזה עד סוף חייך.”
פעימות לבה של נטע האיצו. היא החלה לחשוב על כל כך הרבה אירועים נוראיים אפשריים עד שאי אפשר היה לתאר אותן טוב יותר, אבל זרם מחשבותיה נקטע כשהיא שמעה שמישהו אמר בקול עליז “היי, למה אתה כל כך דרמטי?” נטע ראתה כלב מסוג ניופאונדלנד שהגיע בריצה אל שניהם, הוא הגיע בריצה, התנשף בכבדות ולשונו השתלשלה מפיו.
“סלח לטוש, הוא ציני. ברוך הבא, דייר חדש.” הוא נצמד אליה והחל לרחרח אותה בהתלהבות. “די, אל תעז לפלוש למרחב האישי שלי!” נטע ברחה מהכלב ונצמדה לדלת. “מרחב אישי?” שאל הכלב. טוש בעט בו ואמר “שכחת להציג את עצמך.”
“אה כן. שמי כדורי!” הוא קרא בחגיגיות. “ומה שמך?”
“נטע.” אמרה בקול נבוך.
“או נטע אני כל כך שמח להכיר אותך!” אמר כדורי באושר. הוא קפץ עליה והפיל אותה על הרצפה. התחיל ללקק את גופה בהתלהבות ובמקביל אמר “אני לא יכול לחכות שנרוץ, נשחק במתקנים, נזלול ועוד כל כך הרבה דברים ביחד!”
נטע התפתלה. “די די די, תעזוב אותי כבר!” נטע השתחררה מכדורי והסתכלה עליו במבט זועם “מה הבעיה שלך?!” כדורי התכווץ ועל פניו הופיע בלבול ופחד. “תקשיבו לי טוב, אני לא יכולה להישאר פה. אני חייבת לצאת מכאן מיד.”
“אבל למה? הרי כל כך כיף פה!”
“הם, נו…” נטע חשבה על תירוץ שיישמע מספיק אמין. “או, האדם שלי ממתין לי בחוץ!”
“נו גברתי, אם הוא כל כך אוהב אותך אז הוא יבוא לקחת אותך. אם לא, אז ברוכה הבאה לחור הזה.”
“לא, בבקשה אתם לא מבינים, אם אני לא אגיע אליו בשעות הקרובות, החיים שלי ייהרסו!” נטע נפלה על הרצפה והתחילה לבכות. טוש וכדורי התרחקו ממנה והתחילו לדבר בלחש.
“מה אתה חושב טוש?”
“טוב. לא כל הברגים אצלה במקום… אבל כנראה יש לה סיבה טובה לחזור לאדם שלה והיא יכולה לעזור לי לצאת מפה.”
“אבל למה שתעזוב?”
“תקשיב. אולי אתה מוצא פה משהו טוב, אבל אני לא. אני רוצה לצאת לחירות, לטייל איפה שאני רוצה, לאכול מה שאני רוצה, להילחם בחתולים – אתה מבין אותי?”
“כן.” כדורי פלט יבבה חלשה.
“נו, אל תדאג, יש לך מספיק חברים אחרים.”
“כן, אתה צודק. בהצלחה חבר.”
טוש התקרב לנטע שעדיין שכבה על הרצפה ויבבה.
“הי גברת, את רוצה לצאת מפה?”
נטע קמה בזריזות.
“אתה תעזור לי לצאת מפה?!”
“לא. את תעזרי לי לצאת מפה.”
ריקי רצה בכל כוחה ברחבי האוניברסיטה. ליטל רצה אחריה וצעקה “נטע, מה קרה!?” מבחינת ריקי, כל צעד היה כואב יותר מהקודם והיא ניסתה לרוץ על ארבע, אבל אחרי כמה צעדים רגליה הסתבכו זו בזו והיא נפלה על הרצפה. כשהרימה את ראשה, היא הבחינה שכל האנשים שהיו בפרוזדור התבוננו בה. “תעזבו אותי” מלמלה ריקי, שניסתה לקום אבל להפתעתה, אך הלהפתעתה, גופה הרגיש לה כבד ומסורבל. ליטל רצה עליה וצעקה בקול מפוחד “אלוהים אדירים, נטע הכל בסדר?” היא השכיבה את ריקי ליד הקיר.
“נטע, תגידי משהו.”
בזמן שריקי התאוששה היא חשבה לעצמה “רגע הבחורה הזאת הרי קוראת לי נטע והיא עכשיו עוזרת לי. הו, זאת כנראה חברה שלה. טוב, ריקי, קדימה, תהיי ידידותית, אסור שהיא תחשוד משהו.” ריקי חייכה חיוך הדומה לחיוך של חתול צ’שייר מרושע.
“שלוםםם…”
“ליטל.” אמרה היא בקול מבולבל.
“ליטל… כן.”
“נטע, את קמת היום ברגל שמאל?”
“הההה, אולי?”
ליטל הסתכלה עליה במבט חסר הבנה. היא הסתובבה אל האנשים שהתבוננו בשניהן וצעקה “”מה אתם בוהים? אין כאן מה לראות!” וכל האנשים מיד חזרו לעיסוקיהם, כאילו לא קרה כלום. ליטל נשארה ליד ריקי עד שהיא יכלה ללכת צעד אחר צעד.
“אני ושי מאוד דאגנו לך. את הרי אף פעם לא מאחרת. למען האמת, לא זיהיתי אותך בהתחלה. זאת אופנה חדשה? אה כן, למה את ברחת ממני כאילו אני מגפה?”
“החלטתי לרוץ.” אמרה ריקי וישר חשבה “פו, יצאתי מזה.” ליטל לא נראתה משוכנעת במיוחד והיא אמרה “בסדר.” ושניהן הלכו בפרוזדור עד שפגשו את שי.
“נטע, מה זה לעזאזל היה?” שאל שי בכעס. ריקי הסתכלה עליו במבט רק ודממה מביכה ריחפה באוויר.
“הו, נטע רצתה לעשות כושר! נכון נטע?” אמרה ליטל.
“כן, בדיוק.” אמרה ריקי וחייכה חיוך כל כך מאולץ שגרם לכולם להרגיש מבוכה.
“אוקיי.” אמר שי בקול מבולבל. “ליטל, אפשר אותך לרגע?”
ליטל השאירה את ריקי ליד הקיר, התקרבה צמוד אל שי ושניהם התחילו ללחוש.
“האם היא פגעה בראשה?”
“אין לי מושג, אולי זאת דיסוציאציה?”
“את יודעת בכלל מה זה אומר?”
“…בערך.”
שניהם הביטו בריקי, שהתבוננה סביב בפה פתוח. אחר כך הסתכלו זה על זו ושי לחש “טוב, זה נשמע הגיוני. אז מה נעשה?”
“אולי היא צריכה את עזרתנו בהצגת הפרויקט?”
“על דברי שטות. על הפרויקט הזה היא הרי חפרה לנו כל החודש .”
שי הסתובב אל ריקי, מלמל “לא מאמין שאני שואל את זה.” נשם עמוק ושאל “נטע, עד כמה את מוכנה להצגת פרויקט הגמר?”
ריקי השתתקה בהלם ואחרי כמה שניות היא חייכה חיוך מוזר ואמרה. “”כן… הצגה… כן… אני מוכנה… להלמסאוט. יש לי… מחשב… ואני יכולה… ללחוץ על… כפתורים.” ריקי עשתה תנועות אצבעות כאילו היא לוחצת על כפתורים באוויר. עיניהם של שי וליטל התרחבו, שניהם הסתובבו ושי אמר בלחש “היא חייבת את עזרתנו.”
“אמרתי לך כך. אולי נעזור לה?”
“אוף, אבל יש לי תוכניות להיום.”
“נטע הרי כל כך התאמצה למען הפרויקט הזה, במקביל לעבודה ולטיפול בכלבה המעצבנת שלה. אז בוא נעזור לה לפחות טיפונת, זה הרי בטח לא יהיה קשה?”
“טוב בסדר.”
שניהם הסתובבו אל ריקי עם חיוכים מתוחים וליטל אמרה בקול עליז. “בואי, נלך לספרייה.”
נטע וטוש התחבאו ליד אחד המתקנים והתבוננו בדלת.
“תזכיר לי מה התוכנית?”
“כמה פעמים אני צריך להסביר לך?כשמישהו ייכנס, אני אנבח עליו. באותו רגע את תנשכי אותו ברגל מאחור. הוא ייפול, ושנינו נברח.”
“למה פשוט לא לפתוח את הדלת?”
“איך לדעתך אנחנו נפתח את הדלת? רק בני אדם יכולים.”
“מזל שאני בן אדם,” חשבה נטע לעצמה. היא הגיעה אל הדלת, הסתכלה על טוש ואמרה “תסתכל עלי.” היא כופפה את ברכיה וקפצה בכל כוחה. עיניו של טוש התרחבו, הוא רצה לעשות משהו — לרוץ אליה, לצעוק לה שלא תעשה את זה, כל דבר — אבל הוא יכול היה רק לעמוד ולהתבונן. כל שנייה שבה נטע הייתה באוויר נדמתה לה כנצח. לרגע היא חשבה שזה היה רעיון גרוע, אבל כשהתחילה ליפול ולהתקרב לידית הדלת היא הבינה שמאוחר מדי לספקות. היא פתחה את פיה ותפסה את הידית בשיניה. היא הרגישה שהיא מתחילה ליפול, אבל הידית כבר הייתה בין שיניה. טוש עמד בדממה, הידית ירדה תחת משקלה של נטע והדלת נפתחה לרווחה. כשעזבה את הידית ונפלה לרצפה, היא הרימה את ראשה וראתה את טוש עומד מולה בפה פעור.
“נו, אנחנו בורחים או מה?” אמרה נטע במבט מרוצה מעצמה.
“איך אשכרה הצלחת?”
“אני מופתע שלא חשבת על זה בעצמך.”
שניהם יצאו מהמתחם אל הבניין.
“אז מה אתה מתכוון לעשות כשנצא?”
“אאאווו, את אפילו לא יכולה לדמיין. נרוץ ברחבי העיר, נריב עם החתולים המעצבנים האלה, ו…”
“כלבים בבניין!” צעקה עובדת בבניין. נטע וטוש רצו אל הדלת הכי מהר שיכלו. אנשים יצאו מכל החדרים ורצו אחריהם. נטע הרגישה כבדות ברגליה והיא החלה להתנשף “לא נטע, תחזיקי מעמד!” צעק טוש. הוא הגיע לדלת הסגורה, קפץ ואחז בידית בשיניו. הדלת נפתחה, ושניהם ברחו מהבניין. אבל האנשים רצו אחריהם ברחבי המדרכה, טוש צעק “בואי אחריי!” שניהם התחבאו בשיח עד שהאנשים נעלמו מן האופק. כשהכל נרגע, טוש ונטע יצאו מהשיח אל הרחוב.
“תודה, טוש. עכשיו אני אלך לאדם שלי.”
“רגע, איפה נמצא האדם שלך?”
“באוניברסיטה.”
“איפה?”
“ההםםם…”
נטע התבוננה מסביב וחשבה איך לענות, עד שראתה את בנייני האוניברסיטה על הר הכרמל.
“הנה. זה הבניין.”
“אולי את צריכה עזרה?”
“לא, תודה. אני אצליח בעצמי. להתראות.”
נטע הלכה אל מעבר חצייה, טוש התחיל ללכת בכיוון ההפוך, אבל ראה שנטע עברה ליד פח אשפה שלידו שכב כלב גדול ומוזנח. כתמים חשופים נראו במקום שבו נשרה פרוותו, ועין אחת הייתה חסרה. נטע הפנתה אליו את ראשה. טוש מיד רץ אל נטע ומשך אותה לאחור.
“אל תסתכלי עליו.”
“למה?”
“פשוט אל.”
הכלב הגדול קם.
נטע הסתכלה עליו בהתעניינות.
“תפסיקי!” צעק טוש ושניהם התרחקו מהכלב הגדול עד שהגיעו למעבר חצייה.
“איך את אשכרה לא יודעת את כללי ההתנהגות?”
מה זאת אומרת? אני יודעת שצריך להיות נחמדים לכל מי שפוגשים.”
“אני אעזור לך. את לא תשרדי אפילו עשרה מטרים.”
“טוב, תודה רבה.” אמרה נטע בקול ציני.
“הי, למזלך, אני מכיר דרכים שיביאו אותנו לשם תוך שעה-שעתיים. אם היית הולכת ברגל, זה היה לוקח לך שבוע.”
“שבוע?!” נטע נעצרה וחשבה “שמעתי שהזמן עובר מהר יותר לכלבים מאשר לבני אדם.” על פניה הופיע חיוך ערמומי. “כמה פעמים השמש זורחת בשמיים בשבוע?” היא אמרה.
טוש הסתכל עליה במבט מבולבל ואמר “שבע פעמים.”
