12 באפריל
“ההיכרות”
לא תכננתי לפגוש אף אחד באותו בוקר.
רק רציתי לברוח מהקירות שהיו צרים מדי בשבילי.
השמש חיכתה בחוץ מבלי לשאול שאלות,
כאילו הזכירה לי שיש חיים גם מחוץ למה שכאב בי.
ירדתי לטיילת. היה שקט, מוכר כמעט עד כאב.
רק הים רמז שהעונות משתנות לפעמים לפני שאנחנו שמים לב.
בין העצים לגלים עמד בית קפה קטן, “סביון”.
לא מתאמץ, לא רועש—פשוט מקום לנשום.
הלב רצה ללכת אל הים,
אבל הרגליים… הרגליים ידעו משהו שאני עוד לא.
התיישבתי ליד החלון, ליד שולחן מעץ אלון.
האור גלש פנימה, חימם את לחיי עד לכדי חשש
שיהפכו לוורודות אם אשאר עוד רגע.
ואז—
פעמון כניסה.
גב יציב. כתפיים רחבות.
חול על שולי מכנסיו, שרוולים מקופלים,
ועיניים כהות שנראו כאילו זוכרות מלחמות.
לרגע העולם עצר.
לא דרמה—עצירה עדינה,
כמו נשימה שהגוף לוקח לפני פרק חדש שנברא עבורך.
הוא עמד מולי.
לא ביקש להרשים,
פשוט הסתכל.
לפני שהבנתי אם דיבר בקול,
תוך שהוא בוחן את פניי, שמעתי אותו לוחש כמעט לעצמו:
“אלוהים… האור.”
ובאותו רגע לא פחדתי שיראה אותי.
פחדתי שיישאר.
כי מי שנשאר לא רק עובר,
הוא יכול להשתרש,
ולנעוץ שורש שקט בחדרי הלב.
אבל משהו בעיניו הכהות רמז שהוא לא חולף.
זה לא היה רגע חטוף מספסל ליד החוף – זה היה משהו שביקש להישאר.
ואולי רק אחר כך אבין מה בדיוק מצאנו שם,
אבל באותו יום, על קפה, שמש ונשימה עמוקה,
הלב שידע בעיקר להחזיק מעמד,
הסתקרן ללכת לראשונה.
כתבתי כדי לזכור איך זה הרגיש,
לירה
