הממלכה השקטה- פרק 1

התליין עזב את החבל וגופו של אדם נשמט, התעוות לרגע ואז נרפה. יבבה נשמעה בקהל, וחוץ ממנה שקט מוחלט. זה היה אירוע חריג. למרות שככל הנראה לא היה אחד בקהל שאהב את המושלים, אף אחד לא העז להוציא הגה. זה סימן רע, ידעו הכל. עד עכשיו מעולם לא הוציאו להורג מושל. 

יד כיסתה על פה, ודמעות מלוחות זלגו עליה חרישית. היא נשכה את שפתיה, לא מעזה להרים מבט ולראות את מחזה האימים. היא עמדה בצד, מרוחקת מהקהל השותק, חיילים מקיפים אותה מכל כיוון, מוכנים לכל צעד שאולי תנסה לעשות. היא לא הבינה למה. היא לא הייתה בחורה אמיצה, או חזקה במיוחד, ולמרות כאבה היא ידעה שגם אם לא היו שם היא לא הייתה עושה כלום. היא הייתה מסתכלת ומייבבת, בדיוק כמו עכשיו. אולי הם שומרים עליה, היא חשבה לעצמה. כנראה שלא.
כמה רגעים עברו ואז חייל עם כותפות ועליהן שני כוכבים עלה לבמת העץ הנמוכה. שני כוכבים משמעם קצין בכיר, ובכל מחוז היה אחד כזה. הוא ניהל את האירוע. 

״דינו של דון דה ולרין מהווה גם תזכורת לכם, הציבור היקר- אין מקום להפרות סדר, לא משנה מה מוצאך. אתם מוזמנים להתפזר בחזרה לבתים. כאות אבל על מותו של דון דה ולרין תישמע היום בשעה שמונה צפירה באורך דקה. שיהיה המשך יום חיוני.״ הוא הסתכל לכיוונה, עיניו ניסו לצוד את עיניה וגרמו לאחד השומרים שעמד מאחוריה ללחוץ על ידה ולגרום לה להרים את מבטה בפעם הראשונה לכיוון הבמה. עיניה ננעצו בעיניו של הקצין. רינו קראו לו. היא בלעה את רוקה וניגבה את דמעותיה. רינו הסתכל בה לכמה רגעים ואז ניתק את מבטו ממנה וירד מהבמה בזריזות. הקהל החל להתפזר, בדממה וביעילות. 

רק אז העבירה הבחורה את עיניה אל מוט העץ הארוך ואל אביה השמוט מקצהו. בחילה גאתה בה והעולם החל להסתובב סביבה. משהו נגע ברפרוף בכתפה, והיא תפסה בו מבלי משים והתכופפה הצידה והקיאה את תוכן בטנה על המדרכה המרוצפת.
היא נשענה על יד כדי שלא תיפול, והרגישה איך יד שנייה ומהססת אספה את שיערה והחזיקה אותו מאחוריה. לאחר כמה דקות כאלו, היא נרגעה סוף סוף והתיישרה לאט, עדיין רועדת מעט מהמאמץ. ממחטה חד פעמית הושטה אליה, והיא לקחה אותה והרימה את מבטה. היא ניגבה את פיה, ומיצמצה כמה פעמים אל מול הבחור הזר שעמד מולה. 

היא העיפה מבט מסביב- רק אנשים ספורים עוד התהלכו בכיכר. עיניה זלגו לכיוון הבמה, אך הבחור שלח את ידו במהירות ונגע קלות בסנטרה, מסב את תשומת ליבה אליו.
״היי, היי. לא צריך להסתכל על זה שוב.״ היא הרימה את עיניה לעיניו. הוא שמט את ידו וקפץ את פיו.
שיערו חלק נפל על מצחו, לחייו היו אדמדמות ועיניו ירוקות ועמוקות, כאלה שלא רואים בצאצאים של האזור הזה של היבשת. וואו. היא מיצמצה לרגע.
״אנחנו מכירים?״ היא שאלה לבסוף. היא הייתה זוכרת עיניים כאלה.
״לא.״ הוא צעד צעד אחד אחורנית, ואז הטה את ראשו כלפי מטה בקידה, והסתובב אחורנית.
״רגע. רגע,״ היא פלטה. הוא נאנח והסתובב בחזרה אליה. היא קימטה את גבותיה.
״אני לא מעוניין, אם זה מה שרצית לשאול.״ הוא הסתכל עליה בגבות מורמות ובידיים שלובות, עיניו בורקות פתאום מיהירות ומשנאה וכל פירור דאגה שהיה שם קודם נעלם כלא היה. לחייו האדימו אף יותר. 

היא נרתעה. הוא לא הסתכל עליה ככה לפני רגע.
היא התעשתה מהר ונשפה בתגובה. ״רציתי להגיד לך תודה, אבל עכשיו אני קצת פחות רוצה.״ היא קפצה את אגרופה והרימה את סנטרה. ״אתה יודע מי אני?״
הוא הרים את גבתו. ״למען האמת אני יודע. זה פשוט לא מעניין אותי.״
״זה צריך לעניין אותך.״ היא כיווצה את גבותיה. ״אני הליידי המושלת של רדריין ושל כל הערים באזור הזה. כדאי שתתנהג אליי בכבוד.״
״התואר המומצא שלך לא מזיז לי.״ עיניו נצצו. ״כבוד מרוויחים ליידי, לא דורשים.״
עכשיו היא כבר ממש זעמה. ״לא מלמדים אתכם נימוסים בסיסיים? אני לא יודעת למה אני בכלל מבזבזת את הזמן שלי על אנשים כמוך. שיהיה לך כל טוב.״ היא קפצה את שפתיה והתכוונה להסתובב, אך הוא תפס בידה וגרם לה להרים את מבטה בהפתעה.
״אנשים כמוני? מה זה אומר אנשים כמוני?״ הוא אחז במפרק ידה ולחץ אותו, עיניו מביטות בה בשנאה כל כך יוקדת, מבהילות אותה. ליבה החל לדפוק במהרה והיא ניסתה לשחרר את ידה ממנו אך הוא אחז בה בחוזקה. היא ניסתה להרגיע את עצמה, משכנעת את עצמה שהוא לא יפגע בה. לא כשהם במקום כל כך ציבורי, והיא מי שהיא.
״אנשים שמשתמשים בכוח על אלו החלשים מהם כשאין להם משהו טוב להגיד. זה אנשים כמוך.״ היא עמדה שם, מפרק ידה אחוז בידו, גבה זקוף, וחזה עולה ויורד. עיניה לא עזבו את עיניו והיא בלעה את רוקה בחוזקה. 

שלושה חיילים הופיעו לפתע סביבם, אחד מהם תפס בידיו של הבחור בכוח שגרם לו לשחרר ממפרק ידה בעל כורחו, הצמיד אותן מאחורי גבו ומשך אותן כלפי מטה. הבחור העווה את פניו לרגע בכאב ובהפתעה. היא החזיקה את מפרק ידה ושפשפה אותו בעדינות, מרגישה את הלחץ שאצבעותיו יצרו על עורה.
״ליידי דה ולרין! הוא פגע בך?״ שני חיילים נעמדו משני צדדיה, כל אחד מהם הניח את ידו על אקדח שהיה בחגורתם כאזהרה. הם קדו קלות, אגרופם עטוי כפפה דקה וצמוד לחזם- קידה מנומסת של אנשים מהמעמד הגבוה וחיילים. היא בלעה את רוקה והביטה בו. הוא היה שפוף עכשיו, כתפיו משוכות לאחור ורגליו כפופות קלות, ראשו מוטה מטה, אך עיניו מסתכלות עליה, תוהות מה היא תענה. היא יכולה להגיד להם מה שהיא רוצה והם יאמינו לה, ויבצעו את פקודותיה. בתו של לורד מת היא עדיין בתו של לורד.
״לא.״ היא אמרה לבסוף, סנטרה מורם. ״תוכלו ללוות אותי הביתה בבקשה?״ היא הרימה את מבטה אל החייל שאחז בבחור. הוא הנהן ושלח מבטים לעבר שני החיילים שעמדו לידה. ״וסקז, טרנר, לוו את הליידי לאחוזת דה ולרין.״ שני החיילים הצדיעו למחלק הפקודה, וצעדו צעד אחורנית, מפנים לה מקום לעבור.
״אל תשכחי לשים את הרעלה שלך. את לא רוצה לעצבן אותם,״ היא הרימה מבט אחרון לבחור, מבטו היה ריקני, עיניו הירוקות כבר לא נצצו בשנאה היוקדת כמו קודם.
היא הידקה את שפתיה ומעכה את הרעלה בתוך אגרופה ונלחמה בדחף הילדותי לזרוק אותה לעברו. ״שיהיה לך המשך יום חיוני.״ ואז הפנתה לו את גבה והחלה להתקדם לאחוזה בליווי שני החיילים. 

ליאנדרה נכנסה לביתה השומם והגדול. דון דה ולרין בילה במעצר בחצי השנה האחרונה, כך שהבדידות לא הייתה חדשה לה. היא נכנסה למטבח, מחפשת קצת נחמה במאפים ובטבחים. הטבחית הראשית, מירה, שהייתה היחידה במטבח בשעה הזו של היום, זימזמה לעצמה מנגינה והתעסקה בתנור. היא התרוממה, ונאנחה, מניחה את ידה על גבה בעייפות.
ליאנדרה חשקה את שפתיה והלבישה עליהן חיוך. ״היי מירה! מה את מכינה שם?״ היא התקרבה, עוקפת את הטבחית ונעמדה מול התנור. מעליו עמדו שבלולי קינמון בתבנית מתכת, מעלים אדים. הטבחית הביטה בה בחיוך כאשר ליאנדרה הרימה את תבנית המתכת החמה והעבירה אותה אל השיש והתכופפה, מוציאה ממגירה אחרת תבנית חרסינה בצבע כחול והניחה אותה ליד השבלולים.
״ליידי, תני לי לעשות את זה.״ מירה אמרה והתקרבה אליה, אך ליאנדרה נפנפה אותה באצבע דביקה, ״תכיני לנו תה בינתיים?״
מירה הנהנה בחיוך קטן והתרוממה על קצות אצבעותיה כדי להביא קומקום ברזל ממדף גבוה. היא הייתה בחורה שמנמנה ונמוכה, עם שיער קצר ועיניים חייכניות. היא מילאה בו מים והניחה אותו על הכיריים הדולקים.
״מירה?״ ליאנדרה הניחה את ידיה על השיש, אצבעותיה לוחצות עליו מעט חזק מהרגיל.
״כן, ליידי?״ מירה הוציאה מספריים קטנות מחגורתה וגזמה עלים מצמח שעמד על אדן החלון.
״אבא שלי מת.״ היא אמרה ובלעה את רוקה.
מירה הסתובבה ועיניה נעצבו. היא התקדמה לכיוון הקומקום ושמטה את העלים למים המתחממים. ״אני יודעת, ליידי.״
״זה עצוב,״ ליאנדרה אמרה ועיניה התמלאו פתאום בדמעות. היא משכה באפה ומירה עזבה את הקומקום וניגשה אליה. ליאנדרה הייתה גבוהה ממנה ביותר מראש, אך ברגע היא חזרה להיות ילדה קטנה.
״אני יודעת מתוקה.״ היא חיבקה אותה חזק. 

כל היום היא התעסקה בניירת- העבירה בעלויות משמו של אביה לשמה, מיינה טפסים, סידרה את חדר העבודה שלו וערמה בצד השולחן דברים לא רלוונטיים. היא הייתה מודעת לאחריות שלה, היא הוכנה לזה כל חייה. כל השטחים והמשפחות שחיות תחת שם משפחתה, עוברים להיות באחריותה עכשיו. גביית המיסים, ניהול האדמות והתוצרים, ניהול המשרות הממשלתיות וניהול  טקסי הדת השונים. 

כששקעה השמש סיימה ליאנדרה לעשות רשימה של דברים שחסרים לה, והחליטה לצאת בעצמה לקניות ולא לחכות שאחד העובדים תחתיה יבצע את הקניות במקומה. קודם לכן כמה מעובדות האחוזה סיפרו לה על שוק חדש שנפתח באזור המערבי של רדריין, והיא החליטה שהיא צריכה הסחת דעת. חדר העבודה היה מרווח אך אפלולי, שני חלונות קטנים קבועים באחד הקירות הפונים לשמש. הוא הכיל ספרייה גבוהה עם ספרי עיון וקריאה, שולחן עבודה, ספרייה נוספת שעמדה מאחוריו ובה היו אמורים להיות מסמכים ותיקיות, אך כרגע רוב תכולתה היה פרוש על הרצפה והשולחן בערמות דפים מבולגנות. דרך החלון נשבה רוח של תחילת הקיץ, משב חמים שפרע את הוילון הלבן שסוכך על החלון. היא סגרה את החלון בעדינות ונעלה אותו, ואז כיבתה את מנורת השולחן הקטנה והסתובבה לצאת מהחדר, אך מבטה נמשך לארון שעמד בקצה החדר. היא חרקה את שיניה, נזכרת ביום ההוא שהשומרים באו לקחת את דון דה ולרין למעצר. שישה חודשים אחר כך, ועדיין לא היה בה את האומץ לפתוח את הארון הזה. הם אמרו שהשמידו את כל דברי הכפירה שהיו שם, והיא לקחה את מילתם כאמת המוחלטת. היא ניתקה את מבטה מהארון ויצאה מהחדר. היא הביטה לרגע בחלל הגדול והריקני שהיה הבית שלה. היא לבד באמת עכשיו. היא לקחה נשימה עמוקה ויצאה החוצה. 

היא פנתה ימינה והלכה לאורך האחוזה, ואז פנתה ימינה בשנית, עוברת לשדרת הרחובות הבאה ומתחמקת מהכיכר. היא לא רצתה לקחת את הסיכון שהגופה של אביה עוד תלויה שם לראווה. צמרמורת עברה בגבה כשחשבה על זה והיא בלעה את רוקה בכוח. היא סילקה את התמונה מראשה. זה לא הזמן להתעסק בזה. יהיו לה חיים שלמים לחשוב על התמונה הזאת. היא עוד לא הצליחה לעכל את המצב החדש והבודד שלה בעולם. אמא שלה נפטרה ממחלה כשהייתה בת 6, והיא הייתה בת יחידה. רק היא וכל החובות שלה וכל החוקים. היא העיפה מבט סביבה ועמוד תאורה מרוחק החזיר לה הבהוב מזלזל, ומאחוריו חושך מוחלט. כנראה היא הגיעה איכשהו לשכונת פועלים שהחשמל שלהם נותק בסיבוב השביעי של השעון. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר בהוראות של סיסי, העוזרת האישית שלה, אך פתאום לא הצליחה לזכור אם זה היה שמאלה ימינה ימינה או ימינה שמאלה שמאלה. בכל מקרה הסימטה הייתה ריקה וחשוכה אז היא הניחה שמה שלא היו ההסברים היא לא זכרה אותם נכון.
היא שמעה קולות מגיעים מאחת הסימטאות וליבה החסיר פעימה. מסביבה ראתה רק סמטאות צרות ומרפסות ברזל שיצאו מבתים צפופים. הקולות התגברו והיא זיהתה צחוק וכמה מילים, ולאחר כמה רגעים הופיעו שתי דמויות והתקרבו למקום בו עמדה. היא שלחה את ידה לעבר פיה, מסדרת את הרעלה הכמעט שקופה שעוטרה בפסי זהב דקיקים ווידאה שהיא במקום, ואז בהחלטה של הרגע האחרון נצמדה לקיר מאחוריה ונבלעה בצל הסימטה. 

“שמעתי שמגיעים היום כמה חדשים,” זו הייתה בחורה שדיברה, שיערה היה דק ואסוף על ראשה ובגדיהם היו בגדי פועלים סטנדרטיים.
הבחור המהם, “כן, השמועה אומרת שאחד מהם היה מעורב בפשיטה על הבית של דה ולרין.” הוא אמר וליבה של ליאנדרה החסיר פעימה. מעורב בפשיטה? מגיעים לאן?
הייתה שתיקה בין שניהם ואז, ״אני לא מבינה איך היא יכלה פשוט לעמוד ככה מהצד. אין ספק שהיא יודעת משהו.״
הם מדברים עליה? היא הרגישה את גופה נמתח וניגבה את כפות ידיה המזיעות על חצאיתה, ליבה הולם במרץ. על מה הם מדברים? מה הם חושבים שהיא יודעת?
הבחור משך בכתפיו. ״אם היא יודעת משהו אז היא הצליחה להסתיר את זה די טוב,״ הוא השתעל.
הם חלפו על פני הסימטה שלה וקולותיהם הפכו לחרישיים, וליאנדרה החליטה לעזוב את קירות סמטת המפלט שלה ולצאת אחריהם בזהירות.
היא זיהתה מבטא דרומי בדרך שבה ביטא הבחור את האותיות ל׳ וצ׳ שהזכיר לה את סיסי, העוזרת האישית שלה, וכשהפנה את ראשו הצידה עיניה קלטו נצנוץ מכיוון אוזנו וידעה שצדקה בקשר למוצאו- רק הדרומיים הסתובבו עם תכשיטים. שניהם לבשו מכנס כהה מבד אוורירי ומעליו חולצה שנקשרה סביב מותניהם, חולצתה של הנערה הייתה ארוכה יותר כפי שנהוג והגיעה עד לברכיה.
״-מקווה שהם יודעים מה הם עושים, להביא אנשים כאלה לפתיחת העונה.״
היא התקרבה מספיק כך שחזרה לשמוע קטעי מילים. הרחוב לא היה חשוך לחלוטין והואר מאורות עמומים שבקעו מחלונות הבתים מעליהם. קולות בקעו מכיוון מרפסת חלודה וצעקות נשמעו מאחרת. ליאנדרה הרגישה בחילה מתחילה להתערבל בבטנה ובלעה את רוקה. שני הפועלים נראו צעירים, כנראה בסביבות גילה, ואם הם מסתובבים כאן לבד כנראה שזה בסדר… לא?
הבחורה הרימה את ידה בביטול וליאנדרה חזרה להקשיב, ״ברור שהם יודעים.״
הוא גיחך, ״לפעמים אני שוכח כמה את נאיבית,״
״אתה פשוט חשדן מדי. פתיחת העונה צריכה להיות משהו ענק, ברור שירצו לבוא חדשים דווקא היום. רוזי יודעת לזהות עסקה מוצלחת.״
״רק כסף יש לך בראש, אה?״ הבחור גיחך ושניהם פנו לתוך סמטה חשוכה, עוזבים את הרחוב הראשי וליאנדרה כמה מטרים מאחוריהם.
היא משכה בכתפיה וליאנדרה יכלה לשמוע את החיוך בקולה גם מבלי לראות את פניה כשאמרה, ״כסף של ת׳אלים זה לא סתם כסף.״
השניים נעצרו וליאנדרה לא הצליחה לזהות למה, ואז הבחורה התכופפה ונעלמה. הבחור מיד אחריה. ליאנדרה התקרבה למקום במהירות, אך גילתה כי הם עמדו מעל גרם מדרגות מתכת ישנות. צעדיהם הדהדו במרחק ואז הבחורה אמרה, ״אומרים שהוא לחש משהו אתה יודע? רגע לפני שהם… סגרו את העניין,״
״כנראה שהוא באמת ידע יותר ממה שחשבנו…״ קולו של הבחור הדהד וסופו כבר נבלע במרחק.
ליאנדרה הרגישה כאילו כל גופה משתולל. לחש? הם דיברו על אביה? הגיוני שזה הנושא שיעסיק את כולם היום. מה הוא ידע? מה הם חושבים שהיא יודעת? תמונת הארון מחדר העבודה תפסה את מקומה במוחה והיא הרגישה את ליבה דופק במהירות, ידה מתהדקת על מעקה המתכת הקר. לעזאזל. היא עזבה את המעקה והחלה לרדת במדרגות.
המדרגות התפתלו מטה לתוך האדמה, וליאנדרה נאחזה בשבבי הקולות של הצעירים שהגיעו לאוזניה מדי פעם. היא מיהרה לרדת את המדרגות האחרונות כששתיקה אפפה אותה, וצללית חסמה את דרכה.
״את במקום הנכון?״ הבחור הדרומי חסם את דרכה. הם היו בערך באותו הגובה, ועיניו היו מצומצמות והביטו בה בחשדנות.
היא מיצמצה לרגע, מנסה להתעלם מדפיקות ליבה המהירות וקיוותה שלא רואים את הפחד שחשה על פניה, ואז כיווצה את עיניה בבלבול, ״זו הדרך לשוק, לא?״
הבחורה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש והרימה גבה. ״את… בדרך לשוק?״ היא הייתה נמוכה וקטנה, עיניה מלוכסנות ושיערה הכהה אסוף באדיקות על קודקודה. לחייה היו אדמדמות ויחד עם גובהה שיוו לה מראה נערי.
ליאנדרה הנהנה בהיסוס וצעדה צעד אחורנית תוך שהיא מכחכחת בגרונה, ״מחכים לי, אז אני חושבת שאתקדם…״
״היום זו פתיחת העונה, לא יהיה אף אחד בשוק. את באה לראות?״ פניה של הנערה השתנו ברגע וכל החשדנות נעלמה, והתלהבות החליפה אותה. 
״טס, מה את עושה?״ הבחור סינן אך היא ביטלה אותו בהינף יד וחייכה לליאנדרה.
״אה, כן… תכננתי לבוא לראות. מיד אחרי השוק.״ היא התחרטה רגע אחרי שהמילים יצאו לה מהפה. בטוח שככה תדבר מישהי שהולכת לפתיחת העונה מיד אחרי השוק.
״חבל, תפסידי את החלק הטוב ביותר!״ הבחורה שנקראה טס גלגלה את עיניה וחייכה. ״בואי איתנו.״
הבחור עוד הביט בה בחשדנות, אבל טס הייתה נלהבת ותפסה בידה. ליאנדרה נבהלה מהמגע הפתאומי אך הצליחה להירגע במהירות ולא למשוך את ידה מהאחיזה.
״נראה לי ש…״ ליאנדרה פתחה, אך רעש חזק של פיצוץ ואחריו צעקות נשמע מלפניהם. טס והארין החליפו מבטים מרוגשים ואז פנו לליאנדרה המבוהלת. ״מה זה היה?״
״בואי ותראי,״ טס אמרה בחיוך ועזבה את ידה. שניהם החלו ללכת במהירות לאורך הקירות הריקים של מה שנראה כמו אזור תת קרקעי מלא במחסנים נטושים שהואר באור אדמדם ורך.
לעזאזל. היא באה אחריהם.
טס הסתובבה אליה והרימה את גבותיה בהתגרות. ״ברוכה הבאה למועדון קרב.״ ופתחה את הדלת.

ברגע שהדלת נפתחה רעש עצום מילא את החלל, ועיניה של ליאנדרה נפערו. המקום אמנם היה גדול, אך הוא הכיל הרבה יותר אנשים ממה שהיה נראה שהוא יכול. האנשים ישבו על טריבונות בצורת מעגל שבמרכזן גודרה במה על רחבה מרובעת. האנשים דיברו והריעו וצעקו, וליאנדרה הביטה במקום בשקיקה, עיניה שותות את המראות, מוחה מנסה להבין לאן היא הגיעה לעזאזל. טס משכה אותה בידה והובילה אותה לשורה פנויה. הבחור הלך מאחוריה והתיישב לידה כך שליאנדרה הייתה בין שניהם.
״איך קוראים לך?״ ליאנדרה ניסתה לעשות סדר בכל המתרחש סביבה.
״מה?״ הבחורה צעקה, מנסה לגבור על הרעש סביבן.
״שם! מה השם שלך?״ ליאנדרה צעקה עכשיו בחזרה והצביעה על הבחורה.
הבחורה הנהנה ואז הסיטה את מבטה בחזרה לבמה המרכזית. ליאנדרה נאנחה והפנתה את מבטה קדימה גם היא.
היא הרגישה נגיעה בכתפה והסתובבה אל הבחור המתולתל בגבות מורמות.
״זאת טס, ואני הארין.״ הוא אמר לה בחיוך עקום ומקסים, פניו קרובות אליה וקולו מצליח להתגבר על הרעש סביבם.
היא פתחה את פיה כדי לומר משהו, אך קול חזק קטע אותה והאולם השתתק בזמזום מרוגש. שניהם הפנו את מבטם קדימה.

במרכז הזירה עמד בחור עם שיער ארוך אסוף בקוקו על קודקודו. הוא היה נרגש, עיניו נוצצות ופקוחות וחיוך ממזרי על פניו.
״ברוכים הבאים לשבוע הראשון של העונה!״ הבחור שאג והאולם שאג יחד איתו. הם מחאו כפיים וצעקו ורקעו ברגליהם.
״מה עומד לקרות? במה הם נלחמים?״ ליאנדרה הפנתה את מבטה להארין. הוא ישב בקצה המדרגה, ידיו על ברכיו ועיניו משולהבות בהתרגשות.
״רגע,״ הוא אפילו לא הפנה את מבטו אליה, או הקשיב לשאלתה. היא נאנחה והפנתה את מבטה בחזרה.
״ראשון יבוא ויעלה, דקס!״ הקהל הריע. ״זו העונה השלישית בה הבחור בן העשרים וחמש מתחרה, אולי העונה תהיה עונת המזל שלו!״
לבמה עלה בחור גבוה, לבוש במכנס קצר בלבד ורגליו יחפות. שיערו היה קצוץ וידיו היו עטופות במשהו שנראה כמו נייר דבק חום ורחב שהתלפף סביב אצבעותיו. הוא הסתובב ברחבה באיטיות, מציג את ידיו החסונות וחיוך שנראה קצת מרושע.
״משהו אומר לי שזו לא תהיה עונת המזל שלו,״ טס גיחכה. 

״ומולו יעלה ויבוא, אלפי!״ הכרוז עם הקוקו צעק את השם בהתלהבות והקהל השתגע- חלק נעמדו על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות, כולל הארין המשולהב.
טס גלגלה את עיניה ושילבה את ידיה, אך חיוך עדיין היה מרוח על פניה ועיניה היו ממוגנטות לבמה.
״הוא בן עשרים וארבע, והוא ידוע כאחד הפייבוריטים בזירה לאחר הניצחון המוחץ שלו בעונה הקודמת, קבלו את אלפי!״
אל הבמה עלה בחור שלבש גם הוא מכנס בלבד, ואת אותם הסרטים על כפות הידיים. שיערו היה חלק וכהה והוא הסתובב במקומו כמו הלוחם הקודם. כאשר פניו פנו אל הצד בו ישבו השלושה, הוא הרים את גבותיו ביהירות ועיניו הירוקות נצצו. לעזאזל. באמת לא שוכחים עיניים כאלה. ליאנדרה כיווצה את גבותיה בזעף. איזה צירוף מקרים מטומטם.
מבטיהם של שני הלוחמים נפגשו והם נעמדו בשתי קצוות הזירה. אלפי הביט בו מלמעלה. הוא ליקק את שפתיו והעביר את ידו בשיערו, מרחיק אותו מעיניו.
היא בחנה אותו מכל כיוון- את שרירי ידיו המכווצים, עורו הכהה ורגליו החזקות והנטועות במקום. היא חשבה שעורו בטח לוהט למגע, ורגע לאחר מכן גירשה את המחשבה מראשה בזעף. היא לא פגשה המון צעירים פלאמים במהלך חייה. היא התחנכה במוסדות היוקרתיים של הת’אלסיאנים, מוסדות שרק מעט מאוד פלאמים הורשו ללמוד בהם. הצעירים הת’אלסיאנים היו אנשים קרים ומנומסים, חסרי כנות ומלאים במסכות. היא חשבה שזו כנראה הסיבה שהמפגש איתו כל כך זיעזע אותה. היא לא הייתה רגילה שמדברים אליה בחזרה, או שמזלזלים בה. ובטח לא ציפתה לפגוש זלזול כזה בפעם הראשונה אחרי שהקיאה את כל קיבתה לרגליו של הבחור אל מול גופתו של אביה. 

הבחור השני, דקס, היה גבוה ממנו וגדול ממנו. הוא נעמד בעמידת מוצא, כמעט שני מטרים מפרידים בין השניים, והביט בו בגבות מכווצות בריכוז.
הכרוז עוד עמד ביניהם, והרים את ידיו למעלה. ״אלו היושבים בשורה הראשונה- אנחנו מסירים את אחריותנו מהסיכוי שלכם להיפצע. חייכם בידיכם. בהצלחה!״ הוא חייך והוריד את ידיו באחת, לקול הקהל המשולהב.
הכרוז התפנה במהירות לאחד הצדדים וירד מהזירה, נעלם בצללים של השורה הראשונה.
״למה הם לא מתקרבים?״ ליאנדרה לחשה, אך אף אחד משותפיה לא היה במצב להקשיב.
ואז דקס התנפל על אלפי.

היא מעולם לא ראתה לחימה משונה כזאת, היא נראתה כמעט כמו ריקוד. רגליו של דקס סימנו חצי עיגול וקו נוטה מטה על רצפת הבמה, ואז הוא זינק לעבר יריבו ושלח אגרוף לצד גופו. אלפי ספג את המכה והטח הצידה. ליאנדרה השתנקה, ידיה כיסו על פיה בבהלה. עיניה היו מבוהלות, והיא הסתכלה לשני צדדיה לחפש תמיכה, אך שניהם היו משולהבים ונרגשים, עיניהם זוהרות. לאן לכל השדים היא הכניסה את עצמה?
היא בלעה את רוקה והסבה את תשומת ליבה בהיסוס לכיוון הבמה. אלפי התאושש והקרב המשיך- דקס שלח רגל לכיוון כפות רגליו של אלפי, אך הוא התחמק בזריזות. אלפי התרחק ממנו לרגע, נצמד לקצה הבמה, חזהו עולה ויורד, ועיניו מתרוצצות על הבמה. דקס המשיך בריקוד הרגליים המשונה, מסמן צורות אקראיות על הרצפה, עיניו נעוצות במתחרה שלו.
ליאנדרה ראתה את שפתיו של אלפי זזות ומשהו השתנה באוויר. דקס זינק עליו במהירות מדהימה- רגע הוא היה בקצה הזירה וברגע השני ידיו נזרקו לכיוון כתפיו של אלפי. להפתעת הקהל, שבוטאה בזעקות וקריאות תדהמה, אלפי התחמק מהאחיזה. הוא הופיע מאחורי דקס, התכופף והפיל אותו על הארץ במכה אחת. אלפי הסתחרר במקומו ונעמד מעל פרצופו המופתע של יריבו, שפתיו זזו בשנית ובו בזמן רגלו בעטה בצד גופו של דקס וגרמה לו להתגלגל על רצפת הבמה.
״מה הוא עושה?״ ליאנדרה תפסה בידה של טס מבלי משים, עיניה גדולות ומבוהלות. 

למזלו של דקס פעמון צלצל ואלפי עצר במקומו. הקהל מחא כפיים בהתלהבות, שמו של אלפי נישא על גבי הקהל כמו גל. הוא הזדקף והכרוז תפס בידו השמאלית והרים אותה למעלה. הקהל השתלהב ואלפי התבונן בהם, חזהו עוד עולה ויורד בקצב ועיניו מביטות בקהל בהתנשאות אדישה. עיניה של ליאנדרה חזרו לדקס השרוע על הבמה עוד, ידו צמודה לגופו ועיניו מכווצות בכאב.
״תעשו כבוד לאלפי!״ הקהל  שאג בשנית והכרוז עזב את ידו של אלפי, ששלח את ידו לעבר שיערו שנדבק למצחו והעיף את אותו מעיניו. אלפי ניגש לדקס והושיט אליו יד, אך דקס התעלם מידו ונעמד בכוחות עצמו. אלפי החזיר את ידו למקומה בגלגול עיניים.
״ותעשו כבוד לדקס!״ הכרוז אחז את ידו הבריאה של דקס והרים אותה מעלה, וחלק מהקהל הריע, אך רובו קרא קריאות בוז. ליאנדרה ראתה את אלפי מנסה לכבוש חיוך זחוח שאיים לעלות על שפתיו. 
״הקרב הראשון הסתיים בניצחון לאלפי! בהמשך הערב נדע האם ההפסד הזה עלה לדקס במקומו בעונה.״ הכרוז אמר והקהל נרגע מעט ואנשים שנעמדו מהתרגשות התיישבו במקומותיהם בחזרה. 

״זה היה טוב, את חייבת להגיד.״ הארין אמר ופנה אל טס בגבות מורמות.
״יחסית אליו,״ טס אמרה ושילבה את ידיה על חזה.
״אל תדאגי טסיליה, יום אחד יגיע גם תורך.״ הוא אמר בחיוך והיא גלגלה את עיניה.
״מתי התחרות שלו מול נאמי? אני רוצה שהיא תפוצץ את כל האגו הנפוח הזה שלו החוצה,״ טס אמרה וליאנדרה פערה את עיניה.
הארין גלגל את עיניו. ״את קנאית.״
״מה יש לי לקנא בו?״ טס אמרה והעיפה אליו מבט זועף. ״שנינו יודעים שאני יותר טובה ממנו.״
״אני מצטערת להפריע לכם את מה שזה לא יהיה,״ ליאנדרה סיננה ושניהם מצמצו בהפתעה כמו נזכרים שהיא שם. ״אבל מה לעזאזל זה היה?״
זה היה בניגוד לכל כך הרבה חוקים, ונראה שזו בהחלט לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. וזה גם ממש לא היה השוק, אם כבר מדברים.
״את רואה אותם? אלו שנראים זקופים מדי כאילו תקוע להם מקל ב… לא משנה, אלה, רואה אותם?״ טס כחכחה בגרונה והצביעה לעבר מספר אנשים שונים- אחד שישב בשורה הראשונה, אחד שישב משמאלו בשורה מעליו, שניים שדיברו ביניהם שתי שורות מעליהם, ועוד ועוד, עיניה של ליאנדרה עוקבות אחרי אצבעה של טס. ״אפילו זה שיושב שתי שורות מעלינו בצד ימין.״ היא אמרה וליאנדרה הרימה את מבטה. ישב שם בחור מבוגר ששילב את ידיו על חזו ונשען אחורה, מבטו נעוץ בבמה.
״הם חיילים ת’אלים.״ טס אמרה וליקקה את שפתיה. ליאנדרה הרגישה שמוחה מתפוצץ. היא פנתה לטס בחדות. ״חיילים?״ קולה היה קטן ומזועזע. טס הנהנה. ״חיילים.״
״איך- למה- אני…״ ליאנדרה הביטה בטס, ובחזרה בחבורת הגברים. חיילים? משתפים פעולה עם מועדון קרב מחתרתי? איך זה ייתכן? הם יכולים ללכת לכלא על זה. לעזאזל, הם יכולים להיתלות על דבר כזה.
״הת’אלים לא כאלה ממושמעים כמו שאת חושבת שהם,” הארין גיחך.
היא הרגישה סחרחורת. קיים מועדון סודי בו אנשים נלחמים, חיילים ת’אלסיאנים יודעים ולוקחים חלק פעיל באירוע, מהמרים ומקבלים עליו כסף? זה היה כל כך אסור בגלל כל כך הרבה חוקים. אסור להמר, אסור להתקהל, אסור להיות בחוץ בשעה כזאת.
״כל עוד אתה לא נתפס בדרך לפה או החוצה, פה בפנים אנחנו מוגנים. הם נהנים מהבידור, ואנחנו זוכים להתאמן ולהילחם.״ טס הוסיפה.
״אני…״ היא הייתה חסרת מילים. למזלה, או לצערה, הכרוז עלה לבמה בחזרה והחל לקרוא בשמותיהם של הבאים בתור. לבמה עלתה בחורה קטנה עם שיער גלי שהגיע קצת מתחת לאוזניה ופוני, והוצגה בשם נאמי. מולה התחרה בחור גבוה עם קוקו קטן וקעקועים לכל אורך חצי גופו הימני. הוא הוצג בשם איפל. ליאנדרה צמצמה את עיניה ואז ההבנה נחתה עליה.
״אני מכירה אותו!״ היא אמרה בהפתעה.
״את איפל?״ טס שאלה בספקנות.
ליאנדרה הנהנה. ״הוא עובד בבנק! אני מכירה אותו. אבל זה לא השם שלו,״
״זה הגיוני. חלק מהמתחרים לא משתמשים בשם האמיתי שלהם בזירה. בייחוד אלו שיש להם עבודה בחוץ.״ הארין הנהן.
ליאנדרה ניסתה להיזכר בשמו של הבחור. הוא עבד בדלפק הראשי של הבנק האזורי שלהם, עבודה מכובדת עם משכורת גבוהה. היא ידעה את זה מפני שמשכורת עובדי הציבור היו חלק מאחריות משפחתה. הקרב החל, ולהפתעתה נגמר מהר מאוד כאשר נאמי גהרה מעל איפל וריתקה אותו לרצפה. הניצחון הוכרז ושניהם לחצו ידיים וירדו מהבמה.
עיניה של טס נצצו בהתרגשות וליאנדרה הרגישה שהנושא קרוב לליבה.
״זה לא… מסוכן?״ ליאנדרה שאלה, תמונת ידו הפגועה של דקס לא עוזבת אותה.
טס משכה בכתפיה. ״זה כל הכיף,״
״כיף?״ ליאנדרה הרימה את גבותיה בזעזוע.
״דקס יהיה בסדר, אל תדאגי.״ הארין אמר בחיוך וקם ממקומו. ״עכשיו יש כמה קרבות ראווה, שזה בעצם מתחרים צעירים שמנסים את מזלם בזירה. זה לא כל כך מעניין.״
טס קמה אחריו וליאנדרה אחריהם בחוסר ברירה. היא כבר הייתה עמוק מדי בתוך הסיטואציה, מוחה מנסה לעבד את כל הדברים שראתה אך היא לא נתנה לעצמה לשקוע עמוק מדי לתוך תהיות. הם חלפו על פני אנשים רוטנים שהיו מרותקים לזירה, וירדו בזהירות במדרגות בשולי הטריבונות. כשהגיעו למטה הם פנו ימינה מהזירה וטס פתחה דלת ועברה דרכה.
הם לא יצאו באמת מחוץ לאולם, אלא עברו למסדרון ארוך שהואר באור מעומעם, קיר גבס דקיק מפריד בינם לבין האולם הראשי. אנשים עברו במסדרון וחלפו על פניהם בזריזות, קדים בראשם לשלום בקלילות. ליאנדרה הבחינה- נראה ששני מלוויה לא היו זרים בחלק הזה של המקום. היא זיהתה את הכרוז בעל הקוקו, ואת נאמי הלוחמת שהייתה זועפת וחתכה אותם במהירות.
הארין תפס את ידה והיא נעצרה והרימה אליו מבט.
״מה קרה?״
היא נענעה בראשה ופזלה לעבר שתי הבנות שעמדו לידו. ״לא משנה. אחר כך.״
הוא הנהן. ״קרב יפה,״
היא חייכה חיוך קטן שלא הגיע לעיניה והוא עזב את ידה. טס בינתיים פתחה דלת עץ רעועה משמאלם ונכנסה פנימה. מתוך החדר בקעו קולות.

״–איך בסוף היא כועסת עליי? זה לא כאילו אני הצעתי את זה…״
״אתה באמת לא יודע או שאתה פשוט עושה את עצמך?״
החדר היה עמוס רהיטים ישנים, ספות בלויות שכנראה שימשו יותר לשינה מאשר לישיבה. אלפי עמד, נשען על הקיר, גופיה דקה חשפה את שרירי זרועותיו ושריטות טריות ולחייו סמוקות מהרגיל. על אחת הספות ישבה בחורה שדיברה איתו. הוא בחן אותה ארוכות ואז החליט להעביר נושא, מתעלם מההערה האחרונה שלה.״דברים הולכים ממש להשתנות, אה?״
היא הנהנה. ״זה סימן לדברים לא טובים. הם רוצים דרמה, הם רוצים–״ טון דיבורה היה נוקשה לפתע, והיא הרימה את מבטה לכיוון הדלת שנפתחה וקטעה את שיחתם.
״אני מסכימה עם כל ביקורת שתגידי לאלפי, רוזי.״ טס נכנסה לחדר בצהלה.
אלפי הרים את ראשו אל טס, פיו פתוח כמתכוון לענות לה אך עיניו ננעצו בליאנדרה. ״את.״
ליאנדרה הרימה את גבותיה בתגובה לתשומת הלב הפתאומית. ״אני.״
הוא העביר את מבטו אל טס ואל הארין, ובחזרה אליה. ליבה החל לדפוק במהירות בחזה והיא נזפה בו על הבהלה הילדותית. הזלזול והיהירות חלחלו ברגע למבטו והוא הזדקף. הוא התקדם לעברם עד שליאנדרה נאלצה להרים את ראשה כדי להישיר אליו מבט, ואז נעמד, הניח את אגרופו בתוך ידו, וקד אליה. ״ליידי,״
ואז עקף אותם ויצא מהחדר בטריקת דלת. 

היא הביטה בדלת הסגורה עוד כמה רגעים, מוחה מנסה לעכל את האירועים האחרונים. היא הייתה עייפה, ומבולבלת, ומלאת אדרנלין והתרגשות שלא הרגישה הרבה מאוד זמן. שאלה אחת עלתה בראשה, ובלטה מעל כל השאר. למה הוא לא נראה מופתע לראות אותי שם?