כשבאיאסה הגיעה לעבודה בבוקר, קידמה את פניה אווירה לא נעימה. לא ממש מצא חן בעיניה שככה מתחיל הבוקר הראשון של השבוע החדש.
באיאסה, שהתעייפה מהחיים ומהעבודה בעיר הגדולה, החליטה לעבוד במטבח של ישיבה בעיירה קטנה בדרום הארץ.
במקום היו שני מטבחים גדולים ונפרדים — מטבח בשרי ומטבח חלבי. לכל אחד היו טבחים, עובדי הכנה, ואפילו עובדי ניקיון משלו.
תפקידה של באיאסה היה להכין שלוש פעמים ביום — בבוקר, בצהריים ובערב — את האוכל ואת כל מה שנדרש בחדר האוכל לפני שהתלמידים נכנסו, ולאחר שסיימו לאכול, לנקות את האולם ולהכין אותו לארוחה הבאה.
המנהל, בחור צעיר, אמר לה:
— אני אתן לך מישהו שיעזור לך.
אבל אותו עוזר פשוט לא הגיע.
כך עבר השבוע הראשון, והשבת הגיעה.
בשבת באיאסה הייתה בחופש, וניצלה את היום כדי להסתובב קצת ולהכיר את העיר החדשה שלה.
אבל במוצאי שבת התקשר אליה המנהל ואמר:
— בואי לעבודה.
כשהגיעה, היה ברור שאנשים חגגו את השבת בחדר האוכל. בכל מקום היו בקבוקי מים, שתייה ויין, לצד שאריות אוכל.
באיאסה פשוט אספה את כל האשפה, הכניסה אותה לשקיות וזרקה הכול לפח.
באותו רגע לא היה לה מושג שהמעשה הקטן הזה עומד להיות תחילתו של כל הבלגן של הימים הבאים.
תמי, אישה מבוגרת שהייתה אחראית על ניקיון המטבח, קיבלה את פניה בכעס רב.
היא שאלה אותה שוב ושוב משהו בעברית.
באיאסה ידעה לדבר אנגלית, רוסית, סינית וקוריאנית, אבל העברית שלה עדיין לא הייתה טובה מספיק, ולכן לא הצליחה להבין מה בדיוק תמי רוצה ממנה. לבסוף ביקשה עזרה מאחד העובדים.
אז התברר שתמי שאלה איפה נמצאים בקבוקי המים, השתייה והיין שהיו על השולחנות בחדר האוכל בלילה הקודם.
באיאסה ענתה באדישות:
— Oh, that? Bye-bye. I threw them all away.
תמי התרגזה מאוד, אמרה לה עוד הרבה דברים שבאיאסה לא הבינה, והלכה משם.
באיאסה פנתה לבחור שעבד איתה:
— מה היא בכלל רוצה ממני?
הבחור הסביר:
— היא רוצה שבכל מוצאי שבת תאספי בנפרד את כל בקבוקי היין, השתייה והמים, תשימי אותם בשקיות ותתני לה.
באיאסה הביטה בו בתמיהה.
— למה היא רוצה שאני אעשה את זה? זה בכלל חלק מהעבודה שלי?
הבחור הניד בראשו.
— לא. העבודה שלך היא לנקות את חדר האוכל. לגבי הבקבוקים, אני לא יודע למה, אבל תמי תמיד לוקחת אותם. גם מי שעבד כאן לפנייך היה אוסף אותם בשקיות ונותן לה. אז כנראה שגם את צריכה לעשות את זה.
באיאסה לא הבינה כלום.
עם כל העבודה שיש לי, עכשיו אני צריכה גם למיין בקבוקי מים ושתייה ולשים אותם בשקיות?
חשבה לעצמה בכעס, והמשיכה בעבודתה.
הימים עברו, ושוב הגיעה השבת.
הפעם, למרות שלא ממש התחשק לה, באיאסה הפרידה את כל הבקבוקים, הכניסה אותם לשקיות ואת שאר האשפה זרקה.
למחרת בבוקר האווירה הייתה שונה לגמרי.
תמי העבירה בשמחה את שקיות הבקבוקים אל החלק האחורי של המכונית שלה. כשהבחינה בבאיאסה, פנתה אליה ואמרה:
— תודה. עבודה טובה.
היא אפילו הרימה את האגודל ואמרה בחיוך:
— Bayasaa good!
אבל אפילו זה לא העלים את התסכול של באיאסה.
למה אני צריכה לעשות את העבודה של האישה הזאת? אם היא כל כך אוהבת לאסוף בקבוקים, שתבוא בלילה ותאסוף אותם בעצמה. בן אדם עובד כאן לבד עד חצות, ועכשיו אני צריכה לבזבז זמן על בקבוקים. איזו אישה מוזרה!
חשבה בכעס.
בדיוק אז ניגש אליה המנהל.
— באיאסה, הכול בסדר? אין שום בעיה?
באיאסה כבר לא התאפקה. היא סיפרה לו מה קרה ואמרה שהיא לא רוצה לבזבז את הזמן שלה על איסוף בקבוקי מים ושתייה.
המנהל לא אמר דבר במשך כמה רגעים.
ואז התחיל לספר לה על תמי.
תמי גדלה במשפחה של כמעט עשרה אחים ואחיות, והייתה אחת הבנות האמצעיות.
כשהייתה ילדה, אביה נפטר. כשראתה את אמה נשארת לבדה עם כל כך הרבה ילדים, היא ריחמה עליה ורצתה לשאת לפחות חלק מהעול שלה. לכן עזבה את בית הספר והתחילה לעבוד.
השנים עברו. היא עזרה לאחיה ולאחיותיה הגדולים להקים משפחות, דאגה שהצעירים ילכו לבית הספר, וטיפלה באמה.
ואז, יום אחד, אמה נפטרה.
מאותו יום נדמה היה שתמי הפכה לאמא של האחים והאחיות שלה. היא עזרה לאחד כאן, דאגה לאחר שם, וכך המשיכה לחיות כשהיא דוחה שוב ושוב את החיים שלה למען אחרים.
בסופו של דבר היא אפילו לא הספיקה להתחתן ולהקים משפחה משלה.
כיום תמי עובדת במטבח של הישיבה, ובמקביל מטפלת בבית באחד מאחיה, אדם עם מוגבלות.
כששמעה את הסיפור, באיאסה ריחמה עליה מעט, אבל עדיין לא הבינה.
— אז…? מה כל זה קשור לבקבוקי המים והשתייה?
המנהל הביט בה לרגע.
— את יודעת מה? בואי איתי היום אחרי העבודה. יש משהו שאני רוצה להראות לך.
והלך.
אחרי השיחה הזאת באיאסה הייתה מבולבלת אפילו יותר.
לאן בדיוק הגעתי? איזה אנשים מוזרים יש פה?
שאלה את עצמה.
עשר דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים התקשר אליה המנהל וביקש ממנה לצאת.
כשיצאה, הוא הזמין אותה להיכנס למכונית.
באיאסה התיישבה, אבל המנהל לא אמר דבר.
הוא גם לא נסע לשום מקום.
הוא פשוט ישב שם, כאילו חיכה למישהו.
כעבור זמן קצר אמר:
— הנה היא.
באיאסה הסתכלה וראתה את תמי יוצאת מדלת מקום העבודה.
תמי נכנסה למכונית שלה והחלה לנסוע.
המנהל נסע אחריה.
כעבור זמן קצר עצרה תמי מול חנות מזון סמוכה. המנהל עצר את מכוניתו במרחק מה ממנה.
תמי נכנסה לחנות, ולאחר זמן קצר יצאה יחד עם שני בחורים.
השניים הוציאו מהמכונית שלה את השקיות המלאות בבקבוקים והכניסו אותן לחנות. תמי נכנסה בעקבותיהם.
כעבור זמן קצר היא יצאה משם כשבידיה שתי שקיות קניות, נכנסה למכונית והמשיכה לנסוע.
המנהל ובאיאסה נסעו אחריה.
באיאסה חשבה לעצמה:
אוי, מסכנה. כנראה באמת קשה לה בחיים. היא מחזירה את הבקבוקים וקונה לעצמה אוכל בכסף שהיא מקבלת עליהם.
אבל אז תמי עצרה במקום מוזר לא רחוק משם, לקחה את שתי שקיות הקניות ויצאה מהמכונית.
באיאסה נשארה לשבת והביטה בה בסקרנות, מנסה להבין לאן היא הולכת.
תמי הלכה לעבר כמה אנשים שעמדו במרחק קצר משם.
ברגע שראו אותה, חיוכים הופיעו על פניהם, וכמה מהם אפילו ניגשו לקראתה.
תמי בירכה אותם בחיוך והניחה את השקיות שהחזיקה על הקרקע.
אחר כך התחילה להוציא מהן חלב, לחם ומוצרי מזון נוספים, ולחלק אותם לאנשים.
אישה אחת קיבלה ממנה שקית והנהנה בהכרת תודה.
גבר שעמד בסמוך החזיק כיכר לחם בידו ואמר לתמי משהו. תמי חייכה והשיבה לו.
באותו רגע הגיע בריצה ילד קטן.
תמי ראתה אותו, התכופפה אל אחת השקיות, הוציאה חלב וכיכר לחם והושיטה לו.
הילד לקח אותם בשתי ידיו ורץ משם בשמחה.
באיאסה ישבה במכונית והביטה בכל זה בשקט.
רק לפני כמה דקות הייתה בטוחה שתמי קונה את האוכל לעצמה.
עכשיו כבר לא הבינה מה בדיוק היא רואה.
היא הסתובבה אל המנהל ושאלה:
— These people… family Tami?
המנהל הניד בראשו.
— לא.
באיאסה הביטה בו בתמיהה.
— אז מי האנשים האלה?
המנהל הסתכל עליה ואמר:
— אנשים שהיא לא מכירה.
באיאסה נעצה בו מבט מופתע עוד יותר.
המנהל המשיך:
— תמי לא באמת מכירה את האנשים האלה. הם גם לא קרובי משפחה שלה. היא פשוט כזאת. היא באמת רוצה לעזור לאחרים. היא לא אישה עשירה, אבל היא יודעת לחלוק עם אחרים את המעט שיש לה. מבחוץ היא אולי נראית קשה כמו ברזל, אבל בפנים יש לה לב של מלאך. אז תנסי להבין אותה.
בזמן שהמנהל דיבר, תמי נפרדה מהאנשים בחיוך, חזרה למכונית שלה ונסעה משם.
הם לא המשיכו לעקוב אחריה.
באותו לילה באיאסה לא הפסיקה לחשוב על מה ששמעה ועל מה שראתה.
למחרת בבוקר היא לקחה מטפחת ראש חדשה לגמרי שאמה שלחה לה ממונגוליה, עטפה אותה יפה ויצאה לעבודה.
כשהגיעה, בירכה את תמי לשלום והגישה לה את המטפחת במתנה.
תמי שמחה מאוד וקיבלה אותה.
באותו יום הן ישבו יחד על כוס קפה וסיפרו זו לזו על החיים שלהן.
למחרת הגיעה תמי לעבודה כשהמטפחת שבאיאסה נתנה לה כרוכה סביב ראשה.
היא נכנסה בחיוך.
עכשיו באיאסה כבר הבינה הכול.
מאותו זמן, בכל מוצאי שבת, היא אספה בקפידה, אחד אחד, את בקבוקי היין, השתייה והמים, הפרידה אותם והכינה אותם בשקיות.
ולא רק זאת.
היא גם עזרה לתמי להעמיס אותם למכונית.
החיים קשים,
אבל טוב לחיות.
כתוב תגובה
כתוב תגובה
